נזר הקודש - מנחות רצג

בע"מ, אעפ"י שאילש קדושתו, מ"מ אסור באכילה למי שטומאה יוצא מגופו. מו ולפי"ז מבואר דלכולי עלמא אין טמאין האלו שהטומאה יוצא מגופן בקיום מצוה דפסח, אבל כל זה באלה שטומאתן יוצאה מגופן, משא"כ טמאי מגע שאין טומאה יוצא מגופן מודים ב"ש דאכלי בפסח הבא בטומאה, והיינו גם כן דמקיימי מצות פסח, ויש מזה יסוד גדול וסייעתא לדברי הרמב"ם שפסק דטמאי מגע ישנם בפסח הבא בטומאה באכילה, וע"כ דמקיימי גם מצות פסח באופן שהטומאה באה להם בין עשיי' לאכילה, ויש בזה גם לדעת ב"ה דסברי דהעיקר תלוי בסיבת מי שישנו בעשיי' דפסח, הוא מפני שטומאת מגע הותרה אכילתן בפסח הבא בטומאה מפני שהטמאי מתים הם גם כן טמאי מגע, וכל טמאי מגע הם בכלל טמא לנפש. וכמוש"נ. א עמוד ב במשנה, אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת וכו' ובגמ' פריך הא גופא קשיא וכו' ובמסקנא, והא דרב אשי בדותא, ופירשו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו, והיינו דאם אפייתן בפנים, ממילא דוחה שבת, משום דאל"כ תיפסל בלינה, ומ"ד שאינה דוחה שבת ע"כ סבר דלא בעינן אפייתן בפנים, ולכאורה יש להעיר מהא דאיתא בירושלמי פ"א דשבת הי"א וז"ל מודה ר"א בלחם הפנים שאינה קרויה לחם עד שיקרמו כל פניה בתנור דכתיב ואפית אותה עד שתהא אפויה כל צורכיה עכ"ל, ולפי"ז גם בשתי הלחם דכתיב לשון אפייה ג"כ כמו דכתיב בפרשה אמור חמץ תאפינה, משמע דבעינן ג"כ אפיי' מכל הצדדין, נמצא דאעפ"י דלענין שבת סגי באפיי' כמב"ד, וזהו השיעור לענין מצה כל שאין חוטין נמשכין ממנה כמבואר בתוס' לעיל נ"ז יעוי"ש, מ"מ הענין קודש בעינן אפוי' ביותר דלפי"ז מאי מקשה הסוגיא הכא ואפייתן בפנים ודוחות את השבת וכו' וקשה מדוע לא משני הש"ס דנאפית בע"ש עד כמב"ד, ושוב אין אפייה איסור בגמר האפיי' לשיטת הרשב"א הובא בב"י או"ח סי' שי"ח ופליג על הרמב"ם וסבר שבלא נאפה כל צורכי' יש בא"ב, והרשב"א סובר דגם בבישול של מב"ד, שוב אין אחריו חיוב בישול, וא"כ שפיר משכחת שנאפת מערב שבת כמב"ד ואכתי אין כאן קדושה, ולא נפסל בלינה. ב אמנם נראה דלא קשה כלל והיינו דלכאורה י"ל דשייך איסור שבת גם באפיי' שניי' מטעם מגו וכו', אבל נראה דהכא לא שייך מגו לאיסור שבת דעיקרה ויסודה הוא מלאכה, והיינו מלאכת הבישול, והאפיי' היא תולדת הבישול שהיתה במשכן בישול סממנים, ואם נגמר האפייה בער"ש, שוב אין לחייבו בבישול בשבת, שהיא רק למטרת הקודש ואין בזה מטרת מלאכה לשיטת הרשב"א דסבר אבא"ב באופן שנתבשל כמב"ד, ולא מהני מגו לומר על דבר שאינו מלאכה שתהי' מלאכה עבור מגו, דענין מגו לא שייך אלא בדבר שהוא מצד חסרון חשיבות, וכדומה ג ובעיקר הקושיא נראה דהרשב"א מודה דיש בזה איסור מטעם דיש לחייבו משום מכה בפטיש, והיינו דכיון דע"י האפיי' השניי' נגמר תורת הקדושה של שתי הלחם, אעפ"י שלכאורה י"ל דלא שייך מכ"ב באפיי' נעשית מאלי' ממילא, וכן כתב המנח"ח במוסך לשבת אות י"א, אמנם כל זה בעיקר האפייה בפעם הראשון שעיקרו של המלאכה הוי ההכנה, וזהו באמת תמיד מלאכת הבישול, היינו ההכנה להיות נתבשל, אמנם הכא באפיי' השנייה שזהו רק למטרה זו להיות נגמר קדושת לחם על ידי האפייה, שפיר יש לחייבו משום מכ"ב, וכמובן בסברא. ד ובעיקר אם יש מ"ב באוכלין, נראה להוכיח כדעת הלבוש דיש מכ"ב באוכלין, מהא דאיתא בירושלמי פר"ז דשבת ה"ב ההן דשחק תומא וכו' גמר מלאכתן משום מכה בפטיש יעוי"ש, הרי מבואר דיש מכ"ב באוכלין. ה עוד נראה דבאופן זה יחסר קדושת כלי שרת על חלק הראשון דהאפיי' מטעם דנתבטלה האפיי' הראשונה שמער"ש ושוב אינו חוזר ונועד (דוגמא לזה שהייה בשחיטה) דבשלמא באפייה אריכתא נחשב כחדא, משא"כ כשנצטננה בינתים שאז ע"כ אפיי' הראשונה אינה מהקדושה, וכמובן. ו והנה תמוה דברי הרמב"ם בהא דפסק בפר"ח מתו"מ ה"ז ח', ובפר"ה שם ה"י דסבר שאינו דוחה שבת ונאפין בפנים, והלח"מ עמד בזה, ועיין בברה"ז. ז ונראה לפי מה שכתבו התוס' לעיל נ"א בד"ה אפי לה שהקשו הלא אין כ"ש מקדשין שלא בזמנן, ותירצו דכיון דלא דחי שבת אם כן מאתמול הוי זמן יעוי"ש, והנה לפי"ז אם יצוייר האפייה בשבת בהיתר דאז אין כ"ש מקדשין מערב שבת, ולפי"ז לדידן דקיי"ל שנים שעשו פטורין בזה יכול וזה יכול, א"כ הלא יצוייר מעשה לחה"פ ושתי הלחם בשבת בהיתר ע"י שנים, וא"כ לא יקדשו הכלי שרת מער"ש כיון דהוי שלא בזמנו, והא דבאמת אין עושין כן לעשות ע"י שנים זהו מפני החשיבות המצוה שאין חולקין אותה לשנים, וע"כ דזה לא הוי דרבנן גרידא, אבל עכ"פ לענין פסול לינה שפיר יש מקום לומר דלא שייך פסול לינה קודם הזמן, ואם בשביל דלא אפשר בשבת, הלא אפשר ואפשר, וזהו ע"י שנים, ואעפ"י שאיסור דרבנן איכא גם ע"י שנים, אמנם כיון דלא הוי אלא דרבנן גרידא, ועוד דאין שבות במקדש, ממילא אין כאן קידוש כלי קודם הזמן, אבל מפני שעכ"פ חק קבוע במקדש שאין עושין מלאכת הקודש ע"י שנים, ממילא בשביל זה קרינן לה לא אפשר למיעבד בשבת, ובשביל זה יש. קידוש כלי גם כן, אבל קידוש זה לא הוי אלא קדושה מדרבנן, אולם לענין פסול אוקמינהו אדאורייתא שאין כאן קידוש כלי, ושפיר פסק הרמב"ם דנאפין בפנים, ואינם דוחין את השבת, והא דפריך הסוגיא ומוכרח למימר תברא, הוא משום דסתם משנה ר"מ, ובתוספתא פרי"א דמנחות תניא בהדיא אליבא דר"מ, ור"מ סבר בשנים שעשו בזה יכול וזה יכול דחייב, נמצא דלר"מ לשיטתו מוכרחין לומר תברא, אבל הרמב"ם דפסק בזה יכול וזה יכול כר"י ור"ש דפטור