נזר הקודש - מנחות רצא

ר' אליעזר הא רבנן דתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, ופירש"י ותוס' דעכשיו שהוגללו הפרוכת, ואין מחיצה לטמאי מתים להשתלח דטמא מת מותר ליכנס למחנה לוי' כדכתיב ויקח משה עת עצמות יוסף עמו במחיצתו, בשעה זו אין זבין ומצורעין משתלחין, ורבנן סברי אעפ"י שטמאי מתים אין משתלחין זבין ומצורעין משתלחין, ויש להעיר בהא דגרסינן בפסחים ס"ו ע"ב אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנלן וכו' א"ר יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה וכו' אלא ארשב"ל מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין ואני אומר אם טמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין לא כש"כ אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה פסח הבא בטומאה וכו' והקשו בתוס' ד"ה אלא וכו' וז"ל תימא לרשב"א לדר"ל הניחא לר' יהודה אלא לר' שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא לי' עכ"ל, והקשה המהרש"א וז"ל ק"ק דהא לר"י נמי דמסיק לק' לר"י כדר"א דאיצטרכו כולהו למדרש דבשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאין כו' הך מלתא דר"ל מנלי' ויש ליישב ודו"ק עכ"ל, ולכאורה דברי המהרש"א תמוה דהלא גם מדרשת ר' אליעזר נלמד ממילא דפסח בא בטומאה, דאל"כ לא יצוייר האופן שאין טמאי מתים משתלחין, וממילא ידענו דפסח בא בטומאה כשרוב ציבור טמאין, ומצאתי בקרני ראם שכתב ליישב קושיות המהרש"א בזה, ודברי המהרש"א תמוה טובא, ומצוה ליישב דבריו, וכאשר נבאר עוד בזה מה שקשה לכאורה לר' יוחנן, אתי שפיר נמי דברי המהרש"א, והוא דהנה גם לדרשת ר' יוחנן דיליף דפסח בא בטומאה מהא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין, וקשה לכאורה טובא לר' אליעזר דסבר דרשא זו דבשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, א"כ ממילא אנו יודעים דפסח בא בטומאה מלימוד זה, דאל"כ לא משכח"ל הא דאין ממאי מתים משתלחין מן העזרה, וא"כ למ"ל לר' יוחנן ללמוד האי דינא דפסח בא בטומאה מדרשא דאיש נדחה ואין צבור נדחין. ה אמנם לפי המבואר בסוגיא דידן יש לומר בשני אופנים, או דר' יוחנן לא סבר כלל האי דרשא, כמו דלא סברי רבנן להאי דרשא. או אף אם סבר ר' יוחנן כר' אליעזר, אין מזה ראי' לפסח שבא בטומאה בציבור, דהרי שפיר נדרש האי קרא בשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, היינו בשעה שהוגלל הפרוכת. ולהכי מוכרח ללמוד דפסח קרב בטומאה מהא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין, ועכשיו דאנו יודעים דפסח בא בטומאה שפיר י"ל דנכלל בהאי דרשא שתים, א) דבשעה שאין טמאי מתים משתלחים מטעם פסח הכא בטומאה בציבור, ב) אם הוגלל הפרוכת ואז מותרים טמאי מתים ליכנס למחנה לוי' וגם זבים ומצורעים מותרים ליכנס לשם. ו ובזה מיושב דברי המהרש"א בקושייתו דשפיר הקשה, דהלא גם לר' יהודה דמוכרח לסבור כר' אליעזר למידרש מהאי קרא דבשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין כדמוכח שם בפסחים ס"ז ע"ב, ור' יהודה דריש לקרא כר' אליעזר, וא"כ היאך ידרוש ר"ל לר' יהודה ללמוד מזה לפסח שבא בטומאה בציבור, ואין לומר כמו שכתבנו לעיל דע"כ נלמד ממילא דיש שעה שמותרים טמאי מתים ליכנס לעזרה, וזהו ע"כ על פסח הבא בטומאה, וכמו שכתב הקרני ראם, דליתא דע"כ עיקר דרשת ר' אליעזר להתיר זבין ומצורעין ליכנס לעזרה בשעה שהוגלל הפרוכת, וכמו שמבואר הכא בסוגיא, וא"כ אין כאן לימוד כלל לפסח הבא בטומאה בציבור, וקושיות המהרש"א קושיא גדולה היא אף על פי שכתב ק"ק. ז ויבואר גם כן הא דתניא בסנהדרין פ"ג דאמרה תורה דטבו"י ומח"כ שעבדו עבודה בקרבן חייבין מיתה, דקשה היאך משכח"ל חיוב מיתה הלא בלאו הכי חייבין כרת על הכניסה לעזרה, אמנם יצוייר בשני אופנים, א) דהטמאי מתים דעבדו פסח בטומאה נעשו זבין ואמרינן הואיל והותרה הותרה, ב) בדינא דר"א בשעה שאין טמאי"מ משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, ולפי מה שמבואר דין זה הוא בהוגלל הפרוכת, והנה באופן הראשון הוא דוקא למ"ד טומאה הותרה בציבור, כמבואר בזבחים ל"ב, ולמ"ד טומאה דחויה בציבור, ע"כ אין לומר כאופן הראשון, אלא כאופן השני, ואם אמרינן דר"ל סבר טומאה דחוי' בציבור, א"כ ממילא לא יצוייר האי דינא דאמרה תורה דטבו"י ומחו"כ חייבין מיתה על עבודה במקדש רק באופן זו שאין טמאי מתים משתלחין, וטרם שידע דרשא זו דטומאה הותרה בציבור שזהו חידוש יותר גדול, ממילא הוי אמרינן גם בלא שום קרא אלא מהוכחה זו דחייבה תורה מיתה לטבו"י ומחו"כ בעבודה במקדש, מזה עצמו נלמד דע"כ בשעה שהוגלל הפרוכת ואין טמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין ג"כ אין משתלחין, ואם עבדו עבודה בשעה זו אין עליהם חיוב כרת רק חיוב מיתה, ובסברת זו אין הכרח לר' יהודה למידרש להאי קרא דוישלחו מן המחנה להתיר זבין ומצורעין ליכנס לעזרה בשעה שהוגלל הפרוכת, משום דזה נלמד מהא דרבתה תורה חיוב מיתה לטבוי' ומחו"כ ששימשו בעבודה במקדש, ואם כן מיותר האי קרא וישלחו מן המחנה, להכי שפיר דריש ר"ל להאי קרא גם לר' יהודה להיות חידוש יותר גדול להתיר ציבור להביא פסח בטומאה, (ואעפ"י שר' יהודה עצמו סבר טומאה הותרה בציבור, כמבואר ביומא ז', אמנם ר"ל סבר דרשת ר' יהודה בזה לפי שיטת עצמו דסבר