נזר הקודש - מנחות רצ

פרק אחד עשר א דף צד שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפת אחת אחת לחה"פ נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים, ומבואר בגמ' הטעם דבלישה כתיב החלה האחת, ואפיי' כתיב בלחה"פ ושמת אותם לומר דהאפיי' תחי' שתים שתים, ומיעט רחמנא באפיי' לומר שזה דוקא בלחה"פ אבל לא בשתי הלחם, והנה יש לדייק בשתי הלחם דנאפות אחת אחת אם הכוונה שכן צריך להיות בהכרח ואינו רשאי לאפות שתים שתים, או דלמא דהכוונה שיכול לאפות אחת אחת, שלא כאפיי' דלחה"פ, אבל רשאי לאפות גם אחת אחת כאפיי' דלחה"פ, והנה בספר טהרה"ק כתב לדבר ברור דכיון דהאפיי נתמעטה בשתי הלחם ממיעוטא דאותם הנאמר בלחה"פ, הנה לא נתמעטה רק ממצוה לומר שאינו מצוה בשתים שתים כמו בלחה"פ, אבל רשות איכא לאפות שתים שתים יעוי"ש, ולדעתי נראה דלעיכובא בעינן בשתי הלחם שתהי' האפיי' אחת אחת, והיינו דכיון דשני כבשים איכא ע"כ הכוונה חלה אחת לכבש, וממילא בעינן ע"כ שתהי' בין הלישה ובין האפיי' אחת אחת משום דשתי מצות הן, וכן יש להוכיח נ"כ מהתוספתא פרי"א ממנחות דתניא שם תנור הי' לה כמין מזרת מרובע, של שתי הלחם הי' מחזיק אחת, ושל לחה"פ היה מחזיק שתים יעוי"ש, מבואר מזה דכל אחד הוא לעיכובא, ובלקוטי הלכות בתורת הקדשים כתב שזה בדוקא, אבל לא הראה לזה מקור, ולדעתי נראה שכן מוכח מן התוספתא. ב עוד יש להתפק הא דלחה"פ נאפה שתים שתים ושל שתי הלחם אחת אחת, אם הכוונה על השימה בתנור לחודיא היינו שהדפוסים היו כמו אלה אבל האפיי' בתנור היה נאפה כשיעור בשלימות, והיינו כל החלות של לחה"פ נאפות בבת אחת, וכמו כן בשתי הלחם השתים, או דלמא שגם האפיי' היתה בזה אחר זה, ולכאורה אם התנור מקדש, א"כ לפי"ז מה דקיי"ל אין כ"ש מקדשין אלא מלאין דהיינו השיעור בשלימותו, וא"כ מסתברא דהאפייה היתה על כולן בב"א, וכן מצאתי כתב הקר"א יעוי"ש, והנה מלשון התוספתא שכתבנו לעיל משמע דהפיי' היתה בזה אחר זה מדנקט התנא תנור היה לה כמין מזרת, משמע שדפוס אחת היה נתון בתנור, ואם בשביל הקידוש כלי שרת, אפשר לומר דכיון דזהו כפי מה שקבעה תורה, אין זה חסרון לקידוש. ג והנה בדבר הדפוס אם בעינן גם לשתי הלחם, נראה דכיון דעיקר הלימוד של דפוס נלמד מן ושמת כמו שכתבו התוס' והוא מדלא כתיב ונתת, וכיון שזה אמרה תורה בלחה"פ, א"כ משמע שדין הוא רק בלחה"פ, וכן מדויק ברמב"ם בפר"ח מתו"מ ה"ז שכתב ואופין אחת אחת, ולא כתב דבעינן דפוס כמו שכתיב בלחה"פ בפר"ה מתו"מ, אבל מלשון התוספתא שכתבנו לעיל משמע שגם לשתי הלחם היה דפוס בתנור שהרי נקט התנא וז"ל תנור היה לה כמין מזרת (כוורת לשון הש"ס צ"ה) של שתי הלחם היה מחזיק אחת, ושל הלהה"פ היה מחזיק שתים, הרי מבואר דגם לשתי הלחם היה דפוס בתנור. ד כיון דאפי לה נפחה וכו', הביאור נפחה היינו בין הדפנות באמצע, דאילו מן הצדדין היו הדפוסים שומרים שלא יתוסף המדה, וכל הנפח הוא באמצע, וזהו ההבדל שבין דפוס שבתנור לדפוס לאחר שיצא מן התנור, דבתנור היה הדפוס מכסה הצדדין, והתוך היה מגולה, והדפוס השלישי לאחר שיצא מן התנור היו נותנין בדפוס רחב, והתוך ג"כ הי' מכוסה, ובזה יש לעיין מה שכתבו התוס' ד"ה ובדפוס שהקשו היכי מנפחה הא אין הדפוס מניחה, וקשה הא הדפוס לא היה רק משני צדדין, וגם למעלה היה מגולה, ואם כן איכא נפח, ושפיר נדרש לדפוס גדול בכדי שלא ישברו אותן הבליטות, וצריך עיון. ה והנה בדבר החביתי כהן גדול, מבואר ברמב"ם פרי"ב ממעה"ק שדינן באפיי' אחת אחת, ועיין במל"מ. א דף צה כמין כוורת הי' לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת, ביאור הענין לנכון מבואר בשו"ת, תשב"ץ ח"ר סי' קל"ד. א איבעי' להו לחה"פ נפסל במסעות וכו' ופירש"י כשהיו ישראל נוסעין במדבר ומפרקים המשכן ונושאין השלחן עם הלחם, וזה לא קשה מדוע לא פשיט מזה גופא שהיו נושאים את השלחן עם הלחם, משום דאם פסול הוא שרפה בעי, וכן הקשה בספר מהרה"ק, וכתב משום דבעינן שרפה במקום קדוש, אבל זה לא דייקא משום דזה ג"כ בכלל הבעי' אם היו נושאים הלחם עם השלחן, וכן מצאתי בפירוש רגמ"ה, והנה יש לעיין דמשמע מדברי רגמ"ה דאם נפסל במסעות דאז לא היו נושאין השולחן עם הלחם, וע"כ דהיו שורפין הלחם, וקשה הא בעינן שרפה במקום קדוש, ואפשר לומר דנתבטל מצוה דבמקום קדוש כיון דליתא מקום קדוש, ויש לעיין אם לא נשרף טרם באו למקום קדוש, אם אמרינן בזה תורת דהוי כמו שכתבו התוס' בזבחים ס"א לענין אכילה, ומסופקני אם יש בזה תורת דחוי כמו גבי אכילת קדשים והקרבה, או דלמא דאין בזה תורת קדשים לנידון זה, אלא הוי כעין דחוי במצות, וצ"ע. ג והנה לכאורה קשה מה בעי אם לחה"פ נפסל במסעות במדבר, הלא מה דהוה הוה, ולמאי נפק"מ לדינא, וכמו שפריך הגמ' בפר"ק דיומא דף ה' ע"ב, והתם משני למיסבר קראי, ואפשר לומר דנפק"מ לדינא לענין היתר זבין ומצורעין, וזה שייך לפלוגתא דלקמן הוגללו הפרוכת הותרו הזבין וכו', ונפק"מ למקום המקדש בזה"ז, והנה הרמב"ם השמיט לבעי' זו, וע"כ משום דפסק כרבנן דר"א דגם בשהוגללו הפרוכת לא הותרו לזבין ומצורעין לכנס לשם, כמבואר בפר"ד מביא"מ הי"ב, וא"כ אין נפק"מ לדינא. ד ורמינהו הוגללו הפרוכת הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם, אמר רב אשי לא קשיא הא