נזר הקודש - מנחות רפח

זה מבעי' דר' זירא שם בחולין באומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס מהו לר' יוחנן לא תבעי לך דאמר ברי' הוי כי תבעי לך אליבא דב"פ דאמר מייתי ומתני, מי אמרינן איל וכבש מתנה, בברי' לא מתני או דלמא בברי' נמי מתני וכו' יעוי"ש, וקשה מדוע לא מבעי' לענין עצם הקרבן, והיינו דבאופן שנדר קרבן אחד בין מן האיל, בין מן הכבש, דאם פלגס ספקא הוא או איל או כבש יוצא ממנ"ש בפלגס, אבל אם ספק ברי' הוא, אינו יוצא ידי ספק, ומדוע בעי רבי זירא לענין נסכים, איברא דרש"י פירש שהוא הדין לענין לצאת ידי חובת קרבן, אבל תמוה מדוע בעי לענין הטפל להקרבן, ולא בעי לענין עצם הקרבן גופה, ומטעם זה סבר הרמב"ם דלענין עצם הקרבן בודאי דספקא הוי אליבא דכו"ע ואפילו לר' יוחנן וכשאמר שיביא קרבן או מן האילים או מן הכבשים ג"כ ספק הוי, והיינו ספק ברי' גם כן, והיינו דכיון דסבר ר' יוחנן דלענין נסכים דינו כאיל, זה יספיק לנו מצד דין התורה להסתפק בברי' גם כן, וזה ודקאמר הש"ס אליבא דר' יוחנן לא תיבעי דאמר בריה הוי, היינו כיון שאמר לגבי נסכים שדינו כבריה, ממילא יש לנו להסתפק דלמא בריה הוא גם לגבי הקרבה, כי תיבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני, והיינו דסבר שרק ספק איל הוא או כבש, ואין לו ספק דלמא גם בריה הוא, או דלמא שספקא הוי דלמא גם בריה הוא, לענין נסכים, וצריך להתנות בכולו לנדבה. ו ותצא לפי"ז שהרמב"ם פוסק לגמרי כר' יוחנן דלענין נסכים פלגס דינו כאיל ודאי, ומביא ארבעה לוגין, אבל מצד עצמותו ספק הוא, וכמו שספק הוי אם הוא כבש או איל, כן ע"כ יש ספק דלמא בריה, ונפק"מ דגם באמר נדר בין מן הכבשים ובין מן האילים ג"כ אינו יוצא ידי חובתו, מטעם דלמא בריה הוי כמו שחזינן דהשבה אותו התורה למין בפני עצמו בזה שמביא נסכים כמו איל ודאי, והפירוש בדברי הרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק ה"ב נדר להביא מן הכבשים או מן האילים, היינו שנדר כן בפירוש, ומכל זה לא יצא מידי ספס, והיינו בספק בריה, משום דזהו ע"כ גם לר' יוחנן, והוא עפ"י סוגיא דחולין, וכמו שנתבאר, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם בזה בס"ד. א דף צב כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, וכולהו ילפינן לקמן מקראי, ויש לעיין לשיטת רש"י בתמורה ב' דשותפין אינם בסמיכה כלל, וא"כ לר' יהודה דסבר בפסחים צ"א אין שוחטין פסח על היחיד, א"כ נשחט תמיד בשותפות, ובלאו הכי אין בו דין סמיכה, ולדידי' לא בעינן קרא למעט פסח מסמיכה, איברא דלהמסקנא הוי הקראי אסמכתא, אבל מדוע לא פריך הש"ס מזה לר' יהודה, ואפשר לומר דשאני מצוה דפסח אם לא סני בלאו הכי בלא שותפות, הרי הוי כקרבן יחיד לדין זה, ודינו לסמיכה כמו פרו של אהרן, וכדומה. . ב תנו רבנן וסמכו וכו' ורמינהו החי החי מעון סמיכה ואין שעירי עכו"ם מעונין סמיכה וכו', וקשה לשיטת הרמב"ם בפר"ד מעבודת יוהכ"פ דיליף מן והחי למעט טרפה, והיינו אם נעשה טרפה לאחר ההגרלה, ואם כן איצטרך, הא דוהחי למעט טרפה, ואין למעט שעירי עכו"ם. א דף צג הכל סומכין חוץ מחש"ו, ויש לעיין כיון דסמיכה בבעלים, וחש"ו אין להם יד לזכות בקרבן, וכיון שאין להם קרבן, ממילא לא שייכי בסמיכה, אבל יש לומר דכיון דהמשנה כמ"ד דסבר דמרבה יורש לסמיכה, וחש"ו יש להם זכיי' בקרבן אביהם, וקיי"ל דיורש מביא קרבן אביו, ועל זה משמיע התנא דאינם בסמיכה, ומצאתי שכתב כן, והנה בהגהות הרש"ש כתב דמשכחת בקטן מצורע, ומבואר דמביאין קרבן על מחוסרי כפרה אעפ"י שאין בהם דעת כמבואר בנדרים ל"ו, דבריו תמוהין דהלא אעפ"י שמביאין קרבן מצורע על חש"ו, אבל עכ"פ זכיי' בהקרבן אין להם, וממילא אף שהקרבן עושה הפעולה עליהם שמכשירם בקדשים לאכילה, אבל אין לומר שבשביל זה יזכו בהקרבן כיון שאין להם יד לזכות, ודוקא בגדולים ובני דעת שהם בני קנין, שייך לומר שבשביל כפרה נעשה הקרבן שלהם, משא"כ הני שאין להם זכייה. ב לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, ור"י לית לי' וכו' ופירש רש"י כת"י דר"י סבר אחד סומך על ידי כולן, ובריש תמורה פירש"י, והובא הכא בתוס' ד"ה לרבות וכו', דלא סמכי כלל כלל ונראה לבאר שיטתם במה פליגי, והוא דבקרבן הבא בשותפות אם הכפרה מגיע לכל אחד להיות כפרה שלימה, והתייחסות הכפרה בשלימותה שייכה לכל אחד, וממילא הסמיכה צריכה להיות בכל אחד ואחד, ונקרא בעלים של הקרבן ג"כ, וממילא כשאחד סומך נקרא זה בעלים על כל הקרבן כולו, כיון שיש לו הקרבן בשלימותו, והא דמהני הסמיכה לכולן אעפ"י שמיעטה התורה שליחות בסמיכה, אפשר לומר דשאני שותפין מטעם דעדיפא משליחות, והטעם פשוט כיון דהסומך הוא בעלים של הקרבן, וכמו שמחלק כן הש"ס בקדושין מ"ב בין שליח לשותפות, ורש"י בתמורה סובר דשותפין בקרבן אינו מגיע לכל אחד כפרה שלימה, אלא יש לכל אחד חלק בכפרה כפי מה שהוא בשותפות, וממילא האחד הסומך אין לו תורת בעלים, אלא דין שליח לחודיא, וגם אם כולם סומכים כיון שאין לכל אחד ואחד כל הקרבן, ממילא לא הוי על כל אחד ואחד אלא תורת שליח, ולא תורת בעלים כמובן, וכיון שהתורה מיעטה שליח לדין סמיכה, ממילא אין לקרבן הבא בשותפות דין סמיכה כלל, וכשרבתה תורה קרבן בשותפות, הרי"ז כאילו אמרה תורה בהדיא שאין לקרבן זה דין סמיכה. ג והנה הטו"א בחגיגה ו' ד"ה הראיה מוכיח דעולת ראיה באה בשותפות, דאל"כ מדוע לא נילף מעולת ראי' דשותפין אינן בסמיכה, כמו שילפינן דסומא אינו בסמיכה מדליתא בעולת ראי', ואם כן קשה טובא לר' יהודה דסבר דאחד סומך על ידי כולם לפירש"י ותוס' הכא, ומזה מוכח דע"כ עולת ראיה באה גם בשותפות עכת"ד, ולכאורה קשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס בחגיגה ד' בהא דדרשו זכורך להוציא