נזר הקודש - מנחות רפז

לסוגיא דידן, משום דסוגיא זו מורה דטעון נסכים, אבל אכתי לא ידענו דאותן נסכים עצמן כשרים, אבל באמת מוכיח הרמב"ם דינו מסוגיא דידן דע"כ קרא כי אתא לאכשורי אותן נסכים עצמן, והוא בהקדם קושיות התוס' הכא ד"ה וכל הזבחים, שהקשו תימא הלל"ק כיון דדרשינן בריש מכילתן דאם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה, ליבעי נסכים כנדבה, אמנם הרמב"ם מפרש דהקרא משמיענו דאותן הנסכים עצמן כשרים, ואם לאו קרא הו"א דיש להפריש נסכים אחרים עבור נדבה זו הנעשית מכח לשמה ואינתק לשלא לשמה, וזהו שכתב הרמב"ם האי דינא ומקורו מכח סוגיא זו ומפרש הסוגיא לכוונה זו, וכמו שכתבנו. א עמוד ב או לאיל למ"ל לרבות או הפלגס הניחא לר' יוחנן דאמר ברי' הוא דתנן הקריבו מביא עליו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו ואמר ר"י או לעיל לרבות את הפלגס, אלא לבר פדא דאמר מייתי ומתני דספיקא הוא איצטרך קרא לרבויי ספיקא ודאי לבר פדא קשיא, ע"כ הסוגיא, והנה דברי הרמב"ם בזה תמוה ופסקיו סותרין זה את זה, דבפר"ב ממעה"ק ה"ו כתב והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו, מבואר מזה דסבר דפלגס בריה הוי, והיינו מדלא כתב שאינו יוצא מספק, משמע שאינו יוצא כלל לא משום איל, ולא משום כבש, והיינו דסבר דברי' הוא ולא הוי לא איל ולא כבש, וזהו כר' יוחנן דסבר פלגס בריה הוי, ואילו בפרט"ז ממעה"ק ה"ב כתב וז"ל נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי"ז ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא יעוי"ש, ומדלא כתב שבודאי לא יצא מטעם דברי' הוא כמו שכתב לעיל בפר"ב, ע"כ חזינן מזה דסבר הרמב"ם דפלגס ספקא הוי, וזה תמוה בלאו הכי מדוע פסק כבר פדא כיון דאסיק הש"ס בקשיא אליבי', ועמד בזה הלח"מ, וכתב דיש מקום לומר דהלכתא כבר פדא מטעם דבעי' דר' זירא בחולין אליבא דב"פ דבעי' שם אם יש להסתפק גם בבריה, ואם בשביל דאסיק בגמ' בקושיא, לא אסיק בתיובתא, וקרא דאו לאיל לשום דרשא דריש לי', (לפלא שלא הביא דברי רש"י שם בחולין שפירש כן דבר פדא דריש לה לדרשא אחריתי) וכתב עוד אבל הא קשיא לי דלא ראיתי לרבינו ז"ל ז"ל בפר"ב מהלכות אלו כשכתב המקריב את הפלגס מביא נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו שיזכור שם התנאי שצריך לעשות לבר פדא דקיי"ל כוותי' יעוי"ש, ואני מוסיף לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם בעי' דר' זירא בחולין בפלגס דספק ברי', ונפק"מ לענין נסכים שצריך להתנות בתנאי דכולו נדבה, וזה תקשה גם לדברי המהרי"ק שהביא מרן שכתב דדעת הרמב"ם דמספקא לי' אם הלכה כר' יוחנן או כבר פדא, דע"כ ג"כ צריך לחוש כל הספקות. ב ונראה לבאר דבאמת פלגס ספיקא הוי לכו"ע בין לר' יוחנן ובין לב"פ, כיון דזהו מציאותא בטבע שהוא לא מוכרע אם הוא כבש או איל טרם שבא לגדלותו, והתורה לא באה לברר ספיקות המציאות, כי זה ניתנה לבני אדם, כי התורה נתנה לחכמים להכריע, ואם באמת אין לזה הכרעה בטבע לפי מציאותו, על זה לא נתנה תורה הכרעה, כי התורה לא לברר מציאות באה, ועל זה נאמר גם כן לא בשמים היא", רק במה שנוגע לדיני נסכים רבתה תורה ואמרה כי יש לפלגס דין איל וצריך ארבעה לוג, וזה נלמד ממה שנאמר או לאיל לרבות פלגס, והיינו שהסמוך לאיל דינו כאיל לנסכים, ובזה פליגי ר' יוחנן ובר פדא, אם כוונת התורה שיהיה הפלגס דינו כדין איל בודאי, ואין צריך לצאת ידי חובת כבש כלל, או"ד שכוונת התורה שצריך נסכים, אבל מפני שטבע מציאותו ספק הוא, ממילא מובן שצריך לצאת ידי חובת כבש גם כן, ור' יוחנן סבר דלא ירדה תורה לספקות, והיינו דמדרבתה תורה הריבוי אצל איל ע"כ כוונת התורה לעשותו איל ודאי לנסכים, ולא נצרך עוד לצאת ידי חובת ספק של כבש, וב"פ סבר דרבתה אותו תורה לדין נסכים, וכוונת התורה שרבתה אותו לאיל, הוא רק להורות שנדרש לצאת ידי נסכים של איל, אבל ע"כ צריך לצאת גם ידי חובת נסכים של כבש ג"כ ואייתי ומתני, ועל זה פריך הגמ' לב"פ איצטרך קרא לרבויי ספקא, היינו שעיקר הפירכא מדוע רבתה תורה איל, ולא כבש, כיון דשניהם שווים לדינא לצאת מידי ספק, ומדויק זה בלשון רש"י כת"י. ג ולפי פירש זה אין אנו מוכרחין לומר דר' יוחנן סבר דפלגס בריה הוי בטבע המציאות שלו, ושפיר יש לנו לומר דנשאר במציאותו לספק, דוגמא לזה מצינו שקראו חכמים ברי' אף שאינו מין בפני עצמו, עיין תוספות יבמות פ"ג לענין אנדרוגינוס, ובמהרש"א שבת כ"ח לענין תחש, אמנם בזה שנוגע לנסכים, כיון שרבתה תורה שמביא נסכי איל, בתורת ודאי איל, ולא צריך לצאת ידי ספק כבש, הנה לדין זה דנסכים דינו כבריה, כיון שהטילה עליו תורה תורת איל, ולא תורת כבש כלל, להכי דינו כברי' בפני עצמו לנסכים, והיינו דאף שרבתה תורה להיות דינו כאיל, אבל כיון שבאמת לאו איל הוא, ממילא לענין נסכים דינו כברי'. ד ור' יוחנן מפרש המשנה הקריבו לפלגס מביא עליו נסכי איל, ואינו עולה לו מזבחו, היינו שבין אם נדר איל, ובין אם נדר כבש אינו יוצא ידי חובתו, לא חובת כבש ולא חובת איל, כיון דבאמת ספק הוא, ונשאר בספיקו, וזהו מה שכתב הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ו, וזהו דאעפ"י שרבתה תורה לנסכים שדינו כאיל ודאי, זהו רק לענין זה דנסכים שעשאה אותו תורה כדין איל ודאי, אבל במציאותו ספק הוא, ואינו יוצא ידי חובתו, והכוונה דנשאר בספקו, וממילא כשנדר ואמר להביא עולה מן הכבשים, או מן האילים והביא פלגס הרי"ז ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וזהו מה שכתב בפרט"ז ממעה"ק ה"ב, ודברים אלו הם השלמה למה שכתב בפר"ב ממעה"ק, וכמו שכתבנו, ואתי שפיר שלא כתב הא דאייתי ומתני בשהביא פלגס לקרבן, כיון דלענין נסכים סבר כר' יוחנן, דדינו כאילו ודאי. ה והנה מלבד הסברא בעצמותה שיש לפרש כן פירוש הסוגיא, עוד נראה ראיה לפירוש