נזר הקודש - מנחות רפו

שניהם, והנה כתב הרשב"א וז"ל תן מנה לפלוני וכו' כלומר חוזר ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן במתנה זו לפלוני בדבורך דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן לי' משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו, וכ"כ הרמב"ם האשה שאמרה וכו' ואמר לה הא"מ לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת עכ"ל, וכן מצאתי בריטב"א וז"ל לאו למימרא דלא מטא לי' שום הנאה דאם כן במה נשתעבד, אלא לומר אע"ג דלא מטא לי' הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי לידי' במה שהלוהו לזה על אמונתו דהאי בכל דוכתי חשיב ככסף, הכי נמי אע"ג דלא מטא לידה הנאת ממון עצמו, מקנה נפשה בהאי הנאה דשוי' פרוטה דיהבי' מנה לפלוני בדיבורה עכ"ל, הרי מבואר מכל זה דעיקר הקדושין הוא מטעם ההנאה הלזו שנותן ממון על פיה, והביאור בדברי רבא דכמו שנעשה אדם ערב בהנאה זו דהוצאת ממון על פיו. כן נעשית אשה מקודשת בהנאה זו דהוצאת ממון על פיה, ויש לעיין מדוע לא תתקדש בעצם הערבות שע"י הקדושין היא נפטרת מהערבות, וע"כ צריך לומר דהרי זה כמקדש במלוה דגם כן איכא הנאת מחילת מלוה ומכ"ז אינה מקודשת כיון שכעת מקדשה בדבר שאינו מגיע כלום לידה, וה"ג כשמקדשה בהמעות שנותן לפלוני מפני הערבות שלה, והוא נותן בשליחותה, הרי זה בדמיון שמלוה לה מעות ומקדשה במלוה זו שג"כ אינה מקודשת אף שהלואה והקדושין היו באים בזה אחר זה דהיינו שתיכף בעת חלות ההלואה, חלה הקדושין תיכף ומיד, ומכל זה אין הקדושין חלין, מטעם דהרי זה קדושי מלוה, וכן בהא דערבות שתורת מלוה איכא בזה, ולהכי הוכרח רבא לומר דהקדושין בזה הוא מטעם ההנאה דנותן על פיה. ג אמנם עדיין יש להבין מדוע אמר רבא דמקודשת מטעם ערב, הלא בפשיטות מצי למימר דהוי קדושין מטעם ההנאה הלזו דעושה עפ"י דבריה ונותן לפלוני, וזהו בההיא הנאה, וכמו דקאמר הש"ס בעלמא בההיא הנאה, ולאיזה צורך אמר לן רבא הדמיון לערב, ונראה דהנה בערב דעלמא גם כן שתים יש, א) עצם ההלואה שנותן להלוה על פיו של הערב ובשליחותו, ב) בההיא הנאה דוקא מהימן לי', והנה מטעם השליחות הרי"ז כאילו הוא עצמו הוא הלוה, כדין שליחות בכ"מ, וכן פירש הרשב"ם ב"ב שם ד"ה גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה עכ"ל, וא"כ איכא הלואה אצל הערב, ולטעם השני הרי מקבל הערב כסף עבור הערבות, וזהו בההיא הנאה, והנה מהטעם הראשון לחודיא לא יספיק לחייב את הערב. ובעינן שיקבל הערב כסף להשתעבדות שלו וזהו בההיא הנאה, והנה הכא בנידון דידן באשה האומרת ליתן לפלוני מנה גם כן שתים יש, א) השליחות שזהו כמו שהיא בעצמה לותה, ב) הכסף שמקבלת, וזהו בההיא הנאה, נמצא שיש כאן תורת ערב דעלמא, ולהכי אמר רבא בזה שמקדושת מדין ערב, והיינו ערב ממש, כיון שכן הוא האמת, ועדיין יש לחשוש בקדושין שמא מקדשה בהחלק ההלואה שיש בזה דהיינו בזה שהיא משלחת ליתן לפלוני, ובזה הרי היא כלוה, ובזה אין קדושין נתפסין, להכי מסיים רבא ואמר כי הקידושין הכא בהשעבוד של הערב, במה שהערב משתעבד עצמו, והיינו בהקבלת כסף שמקבל, וזהו בההיא הנאה ובזה הוא מקדשה, ואפשר שמטעם זה דייקו הרמב"ם והרשב"א שצריך המקדש לומר לה שמקדשה בהנאת מתנה שנתתי על פיך" והיינו משום דאם לא אמר לה כן אלא אמר סתם שמקדשה בזה, שאז תתפרש שהקידושין הוא בשביל הערבות, והרי זה כמקדש במלוה ופרוטה, להכי מצרכו שיאמר שמקדשה בהנאת שנתתי על פיך, וזהו שמקדשה בההיא הנאה, וכמו שנתבאר, אמנם רש"י פירש בד"ה ואקדש אני לך וכשנתנו לו אמר לה התקדשי לי מקודשת יעוי"ש, משמע מזה דאעפ"י שאמר לה סתם גם כן הוה קדושין, ולא חיישינן לקדושי מלוה בזה דהיינו במעות הערבות של הלואה, ונראה דסברת רש"י בזה דכשמקדשה באופן זה דערבות, הנה גם בסתמא המובן שתחול הקנין בדין ערב, וזהו הכוונה באופן המועיל, והיינו כמו שמהני בערב, והרי זה כמו שאמר בפירוש מדין ערב שפשיטא דמהני, וכיון שביארנו דעיקר הקדושין עבור ההנאה שהיא שו"פ, ה"נ עיקר הרבית הוא הפרוטה ותו לא. א דף צא וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, מבואר דזבח שנזבח שלא לשמו טעון נסכים, ומזה מקור למה שכתב הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ ה"ז וז"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקריבו נסכיהם, ועי' בכס"מ, ובמל"מ, ויש לעיין מדוע לא כתב טעון נסכים, כיון שזהו המחודש לפום סוגיא דידן. ב ונראה דהנה בנשחט הקרבן שלא לשמה, והיו הנסכים מופרשים עם הקרבן ביחד, יש מקום לומר דלא יקריבו אותן הנסכים עם הקרבן הזה דשלא לשמה, והוא דיש מקום לומר דהפסול דשלא לשמו, אינו נקבע בהנסכים כיון שאינם מגופא דזיבחא, וממילא עומדים הנסכים בקיבעא קמייתא היינו בהפרשה דלשמו, וא"כ אין להקריב הנסכים עם הקרבן דשלא לשמו, ומסתבר שזה הקרבן דשלא לשמו אם כי קרבן כשר הוא אמנם טעון נסכים מיוחדים לשם זבח זה עצמו, היינו הבאים בתחילה לשם קרבן זה הקרב דנדחה מכח שלא לשמו, אמנם יש מקום לומר גם לאידך גיסא דכיון דקיי"ל דאף הקרבן שנזבח שלא לשמו, מ"מ שארי עבודות באים במחשבה דלשמו, כמבואר בגמ' אבל בקדושתייהו קיימי, וא"כ חזינן דיש בקרבן זה עצמו גם הענין דלשמו, וא"כ שפיר יש להקריב אותן הנסכים שהיו מופרשין בשעת זביחה במחשבה דלשמו, וזהו כוונת הרמב"ם שכתב ובל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקריבו נסכיהם, היינו אותן הנסכים עצמן שהופרשו לשם זבח זה, והיו מופרשין גם בשעת הזביחה, ומדויק בלשון , "נסכיהן" היינו מיוחדין מבראשונה, והרמב"ם מחדש דהנסכים עצמן כשרים, ואינו מעון נסכים אחרים, ובזה יובן דברי מרן שלא הראה מקום