נזר הקודש - מנחות רפג

של לח היה קודש כמבואר בפר"ב ממעה"ק ה"ט, ואיהו פוסק בפר"א מכלי המקדש הי"ז דהכלים היו במקדש מלמעלה למטה, וזה היפך מדברי ר' יוחנן דהכא, והלח"מ בפר"ב ממעה"ק עמד בזה, יעוי"ש מה שדחק שם דפסק כאביי, ותמוה ששבק דברי ר' יוחנן ופוסק כאביי, עוד תמוה דברי הרמב"ם מסוגיא דזבחים פ"ח דאיתא שתי לשונות בשמואל אם כלי שרת מקדשין מבחוץ, וקאמרה הסוגיא דפליגי בבירוצי המדות, והרמב"ם דסבר דבירוצי המדות קודש, ע"כ סבר דכלי שרת מקדשין גם מבחוץ, והרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"כ כתב דכל הכלי שרת אין מקדשין אלא מתוכו, ועיין שם בלח"מ, ובכדי לבאר שיטת הרמב"ם בזה נראה להקדים עוד קושיא גדולה בעצם הסוגיא. ב והנה ע"כ הא דברוצי מדות אם נתקדשו תליא אם נתקדש הגב של הכלי שרת, וזה תליא אם נמשחו הכ"ש גם מבחוץ, ופליגי בזה ר' יאשיה ור' יונתן לעיל נ"ז ע"ב, וא"כ הכא בפלוגתא דר"מ ור"י אם פליגי בבירוצין אם קדושין הן ע"כ תליא ג"כ בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס שם (והתם מיירי ג"כ ר' יוחנן), דפליגי בפלוגתא דתנאים הקודמים, והם ר"מ ור"י. ג והנה נקדים בראשונה לשון הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ט וז"ל בירוצי המדות של סלת חול שאין גב בעשרון קודש, ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, ולמה יתקדשו הבירוצין אעפ"י שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, עכ"ל, ויש להבין מה זה דקאמר הרמב"ם ולמה יתקדשו הבירוצין, אעפ"י שאין כוונת המודד לזה, וקשה הא כיון דפסק דהבירוצין הן קודש, מטעם דהמשיחה להכלים היתה גם מבחוץ, והוא בכדי להקדיש הבירוצין, וא"כ ע"כ הבירוצין הן בכלל המדה, וא"כ בהכרח יכוון לזה גם המודד, כיון שזהו המידה האמורה כפי ההלכה בהלכות משיחת הכלים, וע"כ צריך לומר כן דאם יש קדושה להבירוצין ע"כ זה נכנס בכלל המדה ג"כ, והוא בסוגיא דידן דקאמר ר' יוחנן דלמ"ד ממטה למעלה הוא משום דסבר הבירוצין נתקדשו, וא"כ לפי זה להרמב"ם דסבר דבירוצי המדות נתקדשו, אם כן הבירוצין בכלל המדה, וא"כ מה שייך לומר דחסר בזה כוונת המודד, הלא בהכרח יכוון לזה המודד כיון שבכלל המדה יחשב, סוף דבר ענין זה נדרש לביאור. ד ונראה לבאר דשני עניני בירוצי מדות איכא, א) מה שנדבק בהכלי בין למעלה על דופן הכלי וגם מה שבגב הכלי ונדבק בדופן, וכששופך מהבלי להעשרון נוטף מהכלי לתוך העשרון, ב) איכא שמן הנוטף מן הכלי טרם שישפך מן הכלי להעשרון, והיינו כשנדבק הרבה בהכלי ומנטף גם טרם שיגיע לעשרון, ובזה נבוא לביאור הענין לנכון. והוא דלענין המשקה הנדבקת בדופן דהיינו מה שמונח על דופן הכלי, וגם מה שנדבק בגב הכלי, זה תליא אם היתה משיחה מבחוץ, והיינו דאם לא היתה משיחה מבחוץ כלל, דאז היה הדין ליתן המשקה הלח רק מה שתוך הכלי דוקא, משום דאין קידוש אלא מה שבתוך הכלי דוקא, ואז היה הדין שצריך לקנח מה שעל הדופן למעלה ומה שעל גב הדופן, כיון שזה לא נתקדש, אבל אם אמרינן דהיתה משיחה גם מבחוץ, דעתה נתקדש כל המשקה הנדבקת ג"כ, ובזה פליגי ר' יאשיה ור' יונתן, אמנם הפלוגתא בנידון זה דר"מ ור"י הוא בבירוצי המדות, הנופל מהכלי משעת מדידה עד השפיכה להעשרון, ומ"ד מלמעלה למטה סבר דהני בירוצין לא נתקדשו, ואינם בכלל המדידה, ומ"ד מלמעלה למעלה סבר דגם זה בכלל הקדושה, וממילא זה גם בכלל המדידה ג"כ. והנה הרמב"ם פוסק דהבירוצין הנדבקין עד השפיכה להעשרון נתקדשו, מטעם המשיחה דמבחוץ, אבל מה ששייך להנפילה טרם שיגיע להעשרון זה אינו בכלל הקדושה, וממילא אינו בכלל המדה ג"כ, והיינו דסבר מלמעלה למטה, וזהו כר"מ, דסתם משנה בזה כר"מ. ה ובזה יבואר דברי הרמב"ם לנכון והוא שכתב ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, אבל כל זה דוקא על מה שבגב הכלי, אבל לא יותר מזה, ואח"כ שואל הרמב"ם ,ולמה נתקדשו הבירוצין וכוונתו על הבירוצין האלה שהן יותר מזה והן נופלין על הארץ עד שישפכו למקום הדרוש. ובזה אמרו חכמים שהן ג"כ קודש, והיאך יתקדשו, דהרי אין כוונת המודד לזה, וזהו שכתב ,שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד, כוונת הרמב"ם על מה שבכלי היינו מה שבפנים ומה שנדבק בהכלי עד שישפך, מפני שזהו בכלל המדידה, וממילא זהו בכלל הכוונה גם כן, אבל מה שישפך טרם בואו להמקום הנדרש אין זה בכלל המדידה, וממילא חסר בזה כוונת המודד, על זה כתב שהוא מדרבנן כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. ו והנה גם בסוגיא דזבחים פ"ח דקאמר שם בהני תרי לישנא דפליגי בברוצי מדות אם נתקדשו, ג"כ הכוונה על הני בירוצין כמו הכא בפלוגתא דר"מ ור"י, ובזה פסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"כ דכ"ש אין מקדשין אלא מתוכן, וכוונתו ג"כ להנדבק בהכלי מטעם דהמשיחה דבחוץ, וכוונתו לאפוקי הבירוצין שהן יותר מהשיעור הזה. ז עוד נראה דכוונת הרמב"ם לפי מה שפסק בפר"א מכלי המקדש הי"ב דלדורות לא בעי משיחה אלא עבודתן מחנכתן, דהיינו השימוש, דאז ע"כ אין הבירוצין קודש, ואינן מקדשין אלא מתוכן, ולא כתב הרמב"ם הכא דיני הכלים המשוחים כיון שכבר כתב בכלי המקדש, וזה נראה פשוט, ובעיקר הדברים שכתבנו לעיל נראה לנכון בס"ד. ח תוספות ד"ה בירוצי מדות וכו' אבל למ"ד נתקדשו הא אין להם פדיון, ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בי"ד מתנה עליהן כדמפרש בירושלמי דשקלים, ותמוה דשם בירושלמי מבואר דמיירי גם בנסכי יחיד, וגם זה בכלל מותר נסכים, ומצאתי בקר"א שעמד בזה, ולולא דמסתפינא אמינא והייתי מפרש דמותר נסכים דתנן שם היינו המותר שהוא מהנשאר אחרי המדידה שהוא ממטה למעלה,