נזר הקודש - מנחות רעט

דהלא עכ"פ איכא משום בזוי מצוה דהלא כיון דמכחיש המצוה איכא בזוי מצוה, דהלא ע"כ אף שאין שבח איכא בזיון למצוה במה שעוסק לפעול פעולת חול בהמצוה, ובזה שוב תקשה מה שהקשה הט"ז מדוע לא נחית הרא"ש לטעם בזוי מצוה. ב ובעיקר הקושיא נראה דלא נדחה בש"ס הא דאכחושי רק באופן שעושה השתמשות ממצוה למצוה כמו התם בנר של מנורה להדליק מנר לנר, משא"כ נר של חול מנר של מצוה פשיטא דאסור מטעם אכחושי אפילו באופן שאין בזה משום בזוי מצוה, וסבר הרא"ש דנטילת הדיו בקולמוס בכדי להתייבש אין בזה משום בזוי, דהלא אדרבה עיקר גמר האות הוא לאחר הייבוש, ורק יש בזה משום אכחושי, ולזה נחית שאין כאן גם משום אכחושי משני טעמים, א) משום דזה נחשב למותר, ובמותר לא שייך כחש, ב) דבמקום שאין שבח אין איסור אכחושי. ג איברא דיש להבין עיקר סברא זו דהלא אם יש איסור לאכחושי למצוה מאי נפק"מ אם יש שבח לדבר הנפעל ממנו או שאין בו שבח, הלא עכ"פ המצוה נעשה כחושה, ופשיטא שאסור להכחיש המצוה גם באופן שהולך לאיבוד. ד ונראה דסבר הרא"ש דעיקר הא דאכחושי למצוה היינו משום דאסור להשתמש בדבר שהוקצה למצותו, וממילא באן השתמשות של הנאה אין כאן משום אכחושי מצוה, וגם לא משום בזוי מצוה, ועיקר האיסור בין משום אכחושי ובין משום בזוי, הוא מפני השינוי שמשנה מהמצוה שהוקצה מעיקרא. ה עוד מה שכתב הט"ז דבנר ליכא אכחושי, ומסתיי' מדברי רש"י שפירש דמחזי כמו ששואב ממנו אור, ע"כ כוונת הט"ז דאינו דומה ענין אכחושי מצוה באופן שמכחיש הממש, לאכחושי מצוה שאין בזה הכחשה בממש, אלא מחזי כמכחיש האור, דע"כ גם הט"ז מודה דהתמעטות האור יש בה משום אכחושי מצוה, דהלא זהו טעמו דמ"ד אסור להדליק מנר לנר משום אכחושי מצוה, הלא סבר דיש בנר משום אכחושי מצוה, ומהאי טעמא פריך הש"ס מהא דמנורה, וע"כ כוונת הט"ז דיש לחלק בין כחש דעצם הדבר, לבין כחש חיצוני, ובהא דדיו שיש כחש לעצם הדיו שהוא מגוף המצוה שייך בה הכחשה, זהו סברת הט"ז. ו אמנם לפי דברי הט"ז תצא הבדל בין אם מדליק מהנר ממש, לבין אם מדליק מהשלהבת, דלפי דברי הט"ז כשמדליק מהנר עצמו אסור משום אכחושי מצוה מטעם הכחשת השמן, דלפי"ז קשה מאי פריך הש"ס ממנורה, דאין שם משום אחכושי מצוה, דלמא מיירי שמדליק מן השלהבת. ומאן דאסור הוא באופן שמדליק מן גוף הנר, ואפשר שמטעם זה לא נחית לזה רבינו הרא"ש, וסבר דאין הבדל ביניהם, ורק משגיחין על ההשבחה לחול מהקדש, וזה כמו שכתבנו לעיל דסברת הרא"ש דעיקר הא דאכחושי הוא משום דאסור להשתמש לחול ממה שהוקצה להמצוה, ובדיו מרובה, אשר אין צורך להאות לא שייך הוקצה למצוה כי האות אין צורך בו, כי אין צורך מצוה רק על דיו הדבוק להגויל, וזה נתקדש ולא יותר. ז והנה קשה לי טובא לפי שיטת הרבינו פרץ שמפרש המשנה דמעילה פר"ג ולד המעושרת לא ייניק מן המעושרת דמיירי בולד מוקדשים שילדו שהיו מוקדשים, והלימוד דגם הקדש אסור ליהנות מהקדש, והובא פירושו בתוסיו"ט, וכן משמע גם פירוש הרמב"ם בפיה"מ ובספר הי"ד פר"ג דמעילה הי"ב, וא"כ תקשה בלאו הכי היאך היו במנורה מדליקין מנר לנר והא אסור להקדש להנות מהקדש, וע"כ צריך לומר דזה פשוט להש"ס דלא שייך כאן איסור נטילה מהקדש כיון שאינו נוטל כלום ואין זה דמיון להא דולד המעושרת דנוטל ממש מן החלב ומשביח בזה, וענין אכחושי מצוה שייך אפילו באופן שאין פחת מן ממש, והיינו אפילו כשמדליק מן השלהבת ואינו נוטל מן הממש כלום, ואף כשנוטל מן הממש, אבל אין ממש זה בתור משביח בהנר הנדלקת מנר זה, ומזה מקור לדברי הרא"ש, כמו שנתבאר. ח והנה ראיתי בחת"ס לשבת שהביא קושיא בשם ספר בני יונה דמקשה דמאי פריך הש"ס ממנורה דלמא מדליק משלהבת ואינו שואב משמנו וקיי"ל בביצה ל"ט ע"א דשלהבת של הקדש אין בו משום מעילה, יעוי"ש, ודברים תמוהים הם דמה שייך הא דאין בו משום מעילה הכא, דהלא הענין הכא הוא משום אכחושי מצוה, וממילא אף אם אין בו ממשות של הקדש לענין חיוב מעילה, אבל עכ"פ מצוה איכא בשלהבת גם כן, ואם יש במצוה משום אכחושי מצוה, ע"כ גם בשלהבת שייך אכחושי. א דף פז אין מביאין לא מתוק ולא מבושל וכו' רב אשי אמר חוליא דשימשא לא מאיס, חוליא דפירא מאיס, ביאור הדברים דבאופן שהפרי עצמה נתקלקלה, ובשביל זה נעשית מתוק מאיס, והיינו שהמתיקות באה מפני חולשת הפרי, וזהו לגירסת רש"י, אבל הרמב"ם גריס להיפך, כמו"ש מרן בפר"ו מאי"מ ה"ט, והיינו שהרמב"ם נחית לעיקר אם יש טעם בישול, ע"י בישול, וזה אין הבדל אם הטעם של הבישול באה ע"י האש. או ע"י השמש, רק ההבדל אם השמש פעלה איזה שינוי שהוא ענין בישול פסול גם בדיעבד, ומפרש חוליא דשימשא היינו שהשמש פעלה טעם בישול פסול, אחוליא דפירא היינו אף שהונחו בשמש, אבל השמש לא פעלה ענין בישול כשר בדיעבד. ב ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם שמפרש דכל הני משום מבושל הוא, מהא דב"ב צ"ז דאמר שם רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, ופריך שם למעוטי מאי ע"ש, וקשה אמאי לא קאמר למעוטי יין מתוק, אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר, כיון דכל זה בכלל מבושל הוא ואין מברכין עליו בפה"ג ג"כ כמו"ש שם התוס' ד"ה אילימא, ורב דקאמר אין מקדשין משמע אבל מברכין עליו בורא פה"ג, ולכן כמו דלא אמרינן למעוטי מבושל, הנה כמו כן לא אפשר לומר למעוטי מתוק,