נזר הקודש - מנחות רעח

יעוי"ש, הרי דעתו דבוסר לא נקרא פרי היפך המבואר בסוגיא דקדשין. ב ונראה לבאר שיטת הרמב"ם בהא דמצינו בירושלמי פר"א דמעשר וז"ל אמר ר' זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש גידולו שאינו נזרע ומצמיח, וכן כתב גם הרמב"ם לדין נטע רבעי דבעינן שיגיע לעונת המעשרות דכתיב להוסיף לכם תבואתו עד שיגיע לעונת שיעשה תבואה, והיינו גם כן נזרע ומצמיח, ומקור הדין מבואר בתו"כ פ' קדושים, נמצא דדין מחודש איכא במעשר ובנט"ר דבעינן שתהי' דוקא תבואה, ובזה בעינן שליש בישול דוקא דהיינו שתהי' נזרע ומצמיח, וכשהוא בוסר עדיין לא בא למדרגה זו, להכי אין קדושת מעשר שני ונט"ר על בוסר כיון שבעינן תבואה דוקא, ולהכי סבר הרמב"ם דבוסר אין עליו קדושה כלל, ומותר ליתן במתנה נט"ר כשהוא בוסר כיון דבזה בעינן תבואה, להכי פסק הרמב"ם כהירושלמי והתו"כ, ולפי זה עדיין אין הכרע בשיטת הרמב"ם להלכה אם בוסר נקראת פרי. ג ונראה דפליגי בזה אביי ורבה בסוכה ל"ה דאמר רבה ר' עקיבא ור' שמעון אמרו דבר אחד ר"ע הא דאמרן ר"ש מאי היא דתנן ר"ש פוטר את האתרוגים בקוטנן, אמר לו אביי דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"ע אלא הבא דבעינן הדר וליכא, אבל התם כרבן ס"ל א"נ עד כאן לא קאמר ר"ש התם אלא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, אבל הכא כרבנן ס"ל, יעוי"ש, והביאור בדבריהם דרבה סבר דאם נקרא עלי' שם פרי הוי פרי גם לענין מעשר, ולהכי מאן דסבר דבוסר הוי פרי למצוה ע"כ הוי ג"כ פרי למעשר, ואביי פליג וסבר דעאפ"י שהוי באמת פרי מ"מ לענין מעשר בעינן שתהי' דוקא תבואת זרעך, וזהו כשיטת הירושלמי שכתבנו, ובזה יש ליישב הסוגיא דקדושין, דאיכא למימר דסוברת כשיטת רבה, דאם בוסר הוי פרי לשארי דברים דאז גם למעשר וגם לנט"ר דין פרי עליו בקדושת נט"ר, ולהכי מוקים דוקא בדיהיב כשהוא סמדר, משא"כ בוסר כיון ששם פרי עליו דאז גם קדושת נט"ר עליו, אבל הרמב"ם פסק כאביי וכשיטת הירושלמי והתו"כ, להכי מתיר בוסר במתנה, ולפי"ז מבואר דלפי מסקנת דברי אביי דבוסר נקרא שפיר פרי ורק לענין מעשר ונט"ר כיון דבעינן תבואה דוקא, ומטעם זה אעפ"י שפוסק הרמב"ם בפר"ב ממעשר ה"ג דבוסר פטור ממעשר, מ"מ שפיר מצינן למימר דבוסר הוי פרי, ומה"ט יש להכשיר אתרוג הבוסר למצוה כיון שנקרא פרי. ד ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ו מאי"מ דשמן פגין לא יביא לכתחילה למנורה, ואם הביא כשר, ומקור הדין מסוגיא זו. אבל תמוה לכאורה דכיון דכתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ה וז"ל משקה היוצא מזיתים וענבים עד שלא הביאו שליש אינו מכשיר ולא הוי אלא מי פירות גרידא, יעוי"ש, ולפי"ז תקשה הכא בשמן למנורה דבעינן שמן מזית דוקא, וכיון שפוסק הרמב"ם דדין מי פירות עליהם, א"כ אינו שמן זית, והיאך כשר בדיעבד, ומצאתי בספר קר"א שעמד בזה יעוי"ש, אבל בדברנו יבואר לנכון, דבאמת פגין ובוסר שם פרי עליהם, והיינו שנקראים בשמם המיוחד להם זיתים וענבים מטעם דבאמת המה פירות, וממילא השמן הנסחט מפנין ובוסר קרינן שפיר בהו שמן זית כיון שבא מזית, ולהכי בדיעבד כשר כיון ששמן זית הוא אלא שאינו מן המובחר, משא"כ לענין הבשר שכתב הרמב"ם, דדיני הכשר תלוים בקבלת טומאה, ומי שאינו מקבל טומאה אינו מכשיר ג"כ, וכיון שלענין קבלת טומאה להשמן בודאי בעינן שמן מזיתים שנתבשלו כל צרכן, דבקבלת טומאה כתיב על כל זרע זרוע, דהיינו שראוי לזריעה, וזהו דוקא לאחרי שהביאו שליש בישול, ואם באנו לטמא את השמן בתורת קבלת טומאה בודאי בעינן שתהי' השמן מזיתים שנתבשלו, להכי גם להכשיר בעינן שמן כזה, כיון שזה בזה תליא, כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ד, ולהכי השמן שבא מזיתים שלא הביאו שליש בישול אינו מכשיר, ואעפ"י שפסק הרמב"ם שם בהלכה י"ג דבוסר גם כן מקבל טומאת אוכלין, אמנם ביארנו דבוסר מקבל טומאה לא מצד חשיבות עצמותו, אלא מצד החשיבות של הבעלים התולשו, אבל מצד עצמו אין בכחו לקבל טומאה, ולהכי לענין הכשר דאית לן למיזל בתר העצמות של הדבר דהיינו כפי החשיבות של הדבר מצד התורה, וכיון שאין לבוסר דין אוכל מצד דין התורה, להכי אין בכחו של המשקה היוצא ממנו להיות עליו תורת משקה להכשיר, וממה שכתבנו בזה יהי' ראיה לדברי הלח"מ שכתב בפר"א מפסוה"מ הל"ו דיש טומאה למשקין מה"ת לשיטת הרמב"ם, יעוי"ש, דלפי דברנו ע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דע"כ יש טומאה למשקין, דהיינו השמן, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם. א עמוד ב וממנה היה מדליק ובה היה מסיים, והנה בשבת כ"ב ע"ב פריך מזה למ"ד אין מדליקין מנר לנר או משום בזוי מצוה או משום אכחושי מצוה יעוי"ש, והנה הרא"ש בתשובה כלל ג' כתב דמותר ליטול דיו בקולמוס מן האות בכדי שתתייבש מהר מטעם דאין בזה משום אכחושי מצוה, והט"ז ביו"ד סי' רע"ד הקשה על זה דאכתי אסור משום בזוי מצות, וזה הטעם נשאר בגמ' לעיקר, והכא הוי בזוי מצוה כשיטול דיו מן האות וילך לאיבוד, וביותר מתפלא על הרא"ש דנקט טעם אכחושי מצוה שנדחה בהסוגיא בתיובתא, וחכם אחד העיר בזה דסברת הרא"ש דבאופן דליכא אכחושי מצוה, ממילא אין בזה גם בזוי ג"כ, ולכוונה זו נקט הרא"ש דלא דמי למדליק נר חול מנר מצוה, דלדבריו דאין בזה משום אכחושי א"כ למה נקט נר חול, וע"כ דבא להורות דבאופן דליכא משום אכחושי ליכא גם משום בזוי, עכ"ד, אבל מצדו תברא במה שסיים הרא"ש ואף בנר אם היה מכחישו בלא שישביח נר חול ממנו לא מצינו שום איסור בזה, אלא אסור להשביח נר של חול בהכחשת נר מצוה, הרי כתב הרא"ש דעיקר האיסור הוא דוקא באופן שיש שבח לחול, ומובן מזה דבאופן שאין שבח לחול דאז גם באכחושי מותר. ובזה תקשה