נזר הקודש - מנחות רעה

נתחייבה בחיוב בכורה, ולפי"ז שוב אין מקום לומר דבשביל הקטרת אימורין לא תתחייב בבכורה, והיינו כיון שאין החיוב בא מפאת הבעלים, אלא מפאת הבהמה עצמה, והרי הבהמה של מעשר שני נתחייבה בבכורה, ביאור הדברים דבאופן שהחיוב בא מפאת בעלים יש לנו לומר דאין בידינו לחייבו באופן שיופקע קדושת מעשר שני ומטרתו, אמנם אם החיוב בא מפאת עצמו, היינו שהמעשר שני נתחייבה בזה, פשיטא שאין בידנו להפקיע החיוב, כיון שהחיוב מצד עצמו הוא. מג ובזה יובן היטב הא דבכורה לענין שביעית שכתב הרמב"ם מטעם שבעינן לאכלה ולא לסחורה, ולא כתב מטעם שרפה, והיינו שע"כ היה לרבינו הוכחה שהגירסא בגמ' לאכלה ולא לסחורה, דהרי משום שרפה אין קפידא כיון שהחיוב של עצמה היא דפשיטא שכיון שע"כ הבהמה מצד עצמה נתחייבה בבכורה, א"כ אין הקטרת אימורין עיכוב כלל, ולהכי הטעם בזה משום סחורה. וכמו שביאר רבינו דיש בזה משום סחורה, ואתי שפיר לנכון דברי הרמב"ם בזה שפוטר בהמה של שביעית בבכורה מטעם סחורה, ואין להקשות מדוע בעיסה של שביעית הוי פטרינן מטעם שרפה, ולא אמרינן דדין שלה הוא, דשאני התם דחיוב חלה בבעלים תלא רחמנא דהיינו דהגלגול הבעלים עושה חיוב חלה, ואין זה ענין לבהמה של מעש"ש, וכמו שנתבאר, ובזה ניחא הא דליתא בש"ס דילן הנפק"מ בין לר"מ לר"י במעש"ש לבכורה כמו דאיתא לענין מצה וחלה, והיינו דס"ל ש"ס דילן שבזה לכו"ע חייב, ויבואר לנכון פסק הרמב"ם. מד והנה הרי"ט אלגזי בה' חלה להרמב"ן מפרש דמסתמא מיירי במעש"ש היא האם והולד נולד מוכר חולין, וא"כ יש כאן זו"ז גורם, והירושלמי אזיל בשיטה דזו"ז גורם אסור, ולדידן דקיי"ל זו"ז גורם מותר, להכי הולד הרי הוא חולין גמורים, וממילא חייב בבכורה, וגם מותר להקריב האימורין על גבי המזבח, ומטעם זה גבי פירות שביעית מסתמא מיירי גם כן שהזכר לא הוי מפירות שביעית. וא"כ הולד חולין ואין כאן קדושת שביעית, ומטעם זה כתב הרמב"ם בטעם בהמת שביעית שהוא מטעם סחורה, דטעם זה אינו מפני הולד, אלא מפני האם, ואם אנו אומרים חייבת בבכורה הרי זה נמצא משתכר בגוף האם ע"י שקנאה מדמי שביעית, מפני שהולד אינו חייב לבערו בזמן הביעור, ונותנו לכהן ויש לו טובה"נ, ומזה יצא להקשות לגירסת הראב"ד והיא גם גירסת רש"י דגרס, לאכלה ולא לשרפה דקשה אמאי פטרינן מבכורה כיון דקיי"ל זו"ז גורם מותר ולא חייל קדושת שביעית על הולד עכת"ד יעוי"ש. מה אמנם קשה דלדבריו כמו דאמרינן זו"ז גורם מותר, ונתבטל קדושת מעשר מפני הגורם דהזכר שהוא חולין, א"כ יש לומר גם לאידך גיסא לענין שיתחייב הולד בבכורה, נימא שמפני האם שהיא מעשר לא אתי בכורה וחייל, דהיינו שמפני הגורם המעשר שהוא קודש לא תחול קדושת בכורה, והנה אפשר לומר דקדושת מעשר נתבטל בבטן קודם שיצא רובו, וממילא שפיר תחול אח"כ קדושת בכורה ביציאת רובו, כיון שכבר נעשה חולין מקודם, אבל זה ליתא דע"כ הביאור זו"ז גורם מותר היינו שהגורם אין בכחו לעשות איסור, והיינו מפני שמה שזה גורם איסור, הנה הגורם השני גורם היתר, ומפני כח הגורם של ההיתר נחלש כח הגורם של האיסור, והביאור בזה דאין בכח האוסר לברוא איסור, והגורמים השנים עומדים במקומם, וממילא מותר, וממילא לפי"ז אף אם אמרינן דלא חל קדושת מעשר אעובר מפני כח חולין שבו, אבל ע"כ לא נתבטל כח מעשר לגמרי, כיון דליתא שיעור ביטול, ואפילו לדברי הר"ן בע"ז שמפרש ענין זו"ז גורם מותר שהוא ענין ביטול, הכוונה שאין כאן כח אוסר במילואו, ואם כן הכא כמעשר ע"כ הביאור דאין לאסור הולד משום מעשר, אבל מציאות מעשר לא נתבטל דהרי מי מבטל את המעשר כיון שגם הצד השני דהיינו החולין אינו אלא גורם גרידא, וכיון שכן היאך יוכל לחול אח"כ קדושת בכורה אעובר מטעם זו"ז גורם, ואין כאן קדושה מעשר אבל תיקשה עדיין היאך תחול קדושת בכורה הלא איכא זו"ז גורם לאידך גיסא, דהיינו הגורס דקדושת מעשר דע"כ מונע קדושת בכורה לבוא. מו עוד נראה בעצם היסוד דאין זה שייך לזו"ז גורם, דהיינו דע"כ עיקר הא דזו"ז גורם לענין איסור נאמרה, אבל בקדושה הכל תלוי בגידול ההקדש, וזהו ענין ולדי קדשים, כי עיקר קדשים הוא ממון הקדש או גידולי הקדש, ועיקר קדושה דהולד מהאם בא, היינו כי נתקדש הולד ע"י הגידול בהאם הקדושה, וזהו בין למ"ד במעי אמן הן קדושין, ובין למ"ד בהווייתן הן קדושין, ואינו נפק"מ בזרע האב אם הוא חולין או קדשים, כי גם באופן שהאב קודש, אין קדושה בהזרע בהזכר, ולדעתי אין בזה תורת מעילה, ואין זה ענין לדם הקזה, ואפילו אם יש מעילה בזה, אבל עכ"פ אין כאן יותר מאיסור הנאה, אבל אין בזה קדושת קרבן, והעיקר הקדושה דהולד היא מהאם מצד דין הקדושה דהגידול, וממילא אין נפק"מ בין אם הזכר חולין או קודש וכמו שנתבאר, לכן נראין הדברים בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל. א שם בגמרא ולייתי מדאשתקד וכו', ויש לעיין מאי פריך הא התנא בהמשנה סובר דאין עומר בא אלא מן החדש, והנה ראיתי במנח"ח מצוה ש"ב עמד בזה, ומפרש דפריך להתנא דברייתא דמכשיר מן הישן, ותמוה דלפי מה שמסיק דכרמל בעינן, א"כ משמע דמן חדש הוא לעיכובא, ואם כן אמאי מכשיר תנא דברייתא עומר מישן. ב ונראה דשני מיני ישן איכא, א) ישן ממש, ב) ישן שהוא חדש, והביאור בזה ישן ממש היינו תבואה שנקצרה שנה שעברה, וכבר הותרה מעומר של אשתקד, עוד יש ישן היינו תבואה של ששית שנכנסה לשביעית, ובאופן ששליש בישול נגמרה בששית, דאין שביעית נוהגת בה כמבואר בר"ה י"ב דבתבואה וזיתים אחרי שליש, ותבואה זה צריכה לעומר שיתירם איסור חדש, והיינו תבואה