נזר הקודש - מנחות רעג

שהוא פרי, יעוי"ש, והנה כפניות מבואר בפסחים נ"ב דהוי משארי אילנות, הרי חזינן דדעת הירושלמי גם כן דגם בשארי אילנות דוקא לר' יוסי הוי סמדר פרי ולא לרבנן, וזהו כשיטת רבינא ב"ק שם, וכדלעיל, ועל זה תמך הרמב"ם יסודו וכתב דגם שארי כל האילנות עד שיוציאו בוסר דוקא, וגם מסוגיא דקדושין נ"ד יש קצת הוכחה לזה דמשני התם בנט"ר דיהיב כשהוא סמדר, וקשה דזה תינח בכרם רבעי דסמדר לא הוי פרי, משא"כ למ"ד נט"ר דכל האילנות חייבות ברבעי, ובזה תקשה מה משני דיהיב כשהוא סמדר, אכתי תקשה הא בשארי אילנות גם סמדר הוי פרי, כמבואר בסוגיא דפסחים, אבל במה שכתבנו אתי שפיר, דאיכא למימר דגם סוגיא זו סוברת דאין חילוק בין גפנים לשארי אילנות, ובכולם סמדר לא הוי פרי. לב יש להבין שיטת ב"ש דאסרי אפילו כשיוציאו האילנות עלין דאז ג"כ נאסר בקציצה כמו שפירש"י בפסחים נ"ב, והרמב"ם והרא"ש בפירושם להמשנה, ומניין מצאו ב"ש לחדש דין כזה הלא כיון שכל עיקר המקור בתורה הוי מדכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד, וזה דוקא משמע דקאי על הפרי העומדת לאכילה, אבל בליתא עדיין להפרי בעולם מניין שגם זה אסור. לג ונראה לומר דכיון שמצינו שהתורה רבתה להשומר של האוכל שיהי' דינו כמו האוכל לצירוף שיעור אוכלין כדאיתא בחולין קי"ט, ולענין ערלה מרבינן ג"כ דהשומר אסור באכילה כדין האוכל עצמו, וממילא גם בדין שביעת מסתבר לומר דהשומר להאוכל דינו ג"כ כאוכל, ואעפ"י שבהני דברים איכא ריבוי בהתורה מקראי, ובשביעית ליכא ריבוי בקרא לרבות שומר, אמנם ע"כ גם מצד הסברא אית לן לרבות באיסור הפסד גם שומר לפירות שביעית, וכאשר יבואר. לד וזהו הדבר דשתי בחינות איכא בדינא דשומר, א) השומר הנוצר בראשונה והזרע בא באחרונה דהיינו האוכל, כמו חטה בקליפתה, דהקליפה באה בראשונה ביצירה, והחטה באה באחרונה בהקליפה, נמצא דפעולת השומר בזה היתה להביא את האוכל בעולם המציאות, ולולא השומר שבא בראשונה, כי אז לא האוכל בא אח"כ, נמצא דהשומר הוא המביאו להאוכל, ב) אשר השומר ג"כ בא באחרונה והוא יושב ומשמרו להאוכל שלא יופסד, ובזה יש להסתפק בשומר אשר יש בו שתי הבחינות, היינו שבלעדי השומר לא היה האוכל בא לעולם המציאות, וגם יושב ומשמרו אח"כ שלא יופסד האוכל, משום איזו בחינה נתנה לו התורה תורת שומר אם בשביל הבחינה הראשונה או בשביל האחרונה, ויש להעמיס החקירה הלזו בגמ' חולין קי"ט דבעי שם לענין שומר שנחלק אם תורת שומר עליו, יעוי"ש, ולכאורה אינו מובן דמה שייך לדון משום שומר עכשיו שנחלק השומר וא"כ בטל שם שומר ממנו, ובדברנו יבואר לנכון דהגמ' בעי מאיזו בחינה החשיבה תורה להשומר אם בשביל שהביא את האוכל לעולם המציאות, או דלמא בעבור השימור שמשמרו אח"כ שלא יופסד ושלא יתקלקל האוכל, וזהו הנ"מ דאם נקרא שומר עבור שהביא את האוכל למציאות, דאז גם בנחלק דין שומר עליו, משא"כ אם נקרא שומר עבור שמשמר האוכל דלאחר שנחלק בטל ממנו שם שומר, והנה ב"ש תפסו לבחינה הראשונה לעיקרית, ולהכי בסברא זו שיש דין שומר עבור מה שמביא את האוכל למציאות, דלפי"ז בודאי הפרי בעצמותה או העלין אשר זהו מקור להפרי להיות בהעולם בודאי דיש עליהם דין שומר, ועוד סברי ב"ש דדוקא בהשומר אשר מבחינה השניי', דהיינו בשכבר נגמרה הפרי והשומר רק שומרו שלא יופסד בזה בעינן קרא לרבות את השומר, משא"כ שומר כזה אשר הוא מביא את האוכל להמציאות ודאי לא צריכין לקרא, ופשיטא דתורת שומר יש בזה, ומזה שפטו ב"ש דגם בהוצאת עלין דין תורת שומר עליהם ואסורים בהפסד כמו שהפירות אסורים בהפסד מטעם דלאכלה כתיב ולא להפסד, כן גם השומר המביא את האוכל להמציאות תורת אוכל עליו ולאכלה קרינן בזה. לה והנה כאשר נעיין בסוגיא דברכות ל"ו אנו רואים שזהו סברת הגמ' שם דהנה בתחילה רוצה הסוגיא לומר דשומר לא הוי בלתי רק בגמר פרי בדאיתא לפרי, יעוי"ש, והיינו סברה דסוגיא דעיקר תכלית הא דחידשה התורה תורת שומר זהו רק בשביל תכלית שמירה להאוכל, וזהו הבחינה השנייה שכתבנו, ולבסוף מסיק שם דשומר נקרא באופן שאילו לא היה השומר לא היתה הפרי מתקיים בעולם, יעוי"ש, והיינו על הבחינה הראשונה שכתבנו, ואתי שפיר לפי זה סברת ב"ש. לו וזהו סברת הרמב"ם דסבר דב"ה פליגי על ב"ש בזה על עצם דין דשומר וסברי ב"ה דשתי הבחינות בעינן בהא דשומר, היינו שתהי' סיבה ליציאת האוכל, וגם יהיה שומרו שלא יופסד האוכל, ובחסר אחת משתי אלה אין עליו דין שומר, ממילא ליתא הכא כל תורת שומר ואין לאסור בדין הפסד, דהיינו קציצה רק באופן שנעשה אוכל גמור, וזהו כוונת ב"ה שאמרו ושארי כל האלנות משיוציאו והוציא הרמב"ם מזה דע"כ כוונתם משיוציאו פרי באופן שיהי' נקרא פרי דוקא דהיינו בוסר, והיה הכרח להרמב"ם לפרש כן מדאמרי ב"ה כל עיקר הדין ושאר כל האילנות משיוציאו, דלאיזה צורך אמרו זאת, דהרי גם ב"ש אמרי הכי, וכמו שעמד בזה הרדב"ז, ומזה סבר הרמב"ם דב"ה באו לחלוק וחידשו דהכוונה שיוציאו האילנות פירות באופן שיהי' נקרא פרי, והיינו דוקא בוסר, כשיטתו אשר כתבנו לעיל, כי הרמב"ם תמך יסודו על הא דש"ס ב"ק והירושלמי ערלה שכתבנו לעיל, ולהכי פוסק הרמב"ם בפר"ה משמיטה ויובל הי"ח דשאר כל האילנות משיוציאו בוסר דוקא, ובזה מיושב הא דכתב ופסק הרמב"ם בפר"ה מטו"א ה"ג דשומר שחלקו בטל מתורת שומר, ולכאורה תמוה היאך פסק לקולא במקום דלא איפשטא הבעי', ולדברנו אתי שפיר דכיון דהוכרח לחדש מדברי ב"ה שב"ה סברי דבאופן זה לא הוי שומר, ולהכי פסק להקל.