נזר הקודש - מנחות רעא

להאכילו, הכוונה בהפירות שזכה ישראל ג"כ מן ההפקר, אסור ליתן לעכו"ם, והביאור בזה דבלאו הכי אסור ליתן מתנות חנם לעכו"ם בשביל איסור לא תחנם, ואם היה מכירו מותר, והוא מטעם דלא בחנם הוא, והיינו דע"כ הוא בשביל איזה טובה"נ שקבל ממנו, וא"כ הרי"ז דומה לפורע חובו, ואפשר שזהו מדרבנן. יח וראיה לפירוש זה דהרי שנינו שם בתוספתא דאין מאכילין הפירות לבהמה חיה ועוף, ומבואר ברמב"ם בפר"ה משביעית ה"ה דאסור להאכיל פירות שהוא מאכל אדם לבהמה, ורק אם היא בעצמה הולכת מניחין לה, יעוי"ש, וא"כ גם דין הסיפא דהתוספתא שהוא גם בלשון אין מאכילין, ג"כ להכוונה דלהאכיל אותו אסור, אבל הנכרי בעצמו יכול לזכות מן ההפקר. יט ומה שמביא ראיה מהא דכתב הרמב"ם בפר"ב משביעית ה"ל בעיירות הסמוכות לספר מושיבין עליהן נאמן וכו', ואם אמרינן דעכו"ם בכלל זוכים מן השביעית, היאך מותר לשמור, ומוכח מזה דאין ההפקר של שביעית עבור עכו"ם, אין זו הוכחה, דהרי שפיר מתפרש דברי הרמב"ם דאם יבוא עכו"ם ויאכל אין למחות בידו, רק חיישינן שמא יבואו עכו"ם ויטלו הכל, וזה מותר, ובזה ניחא מדוע לא הושיבו שומרים בכל ערי ישראל, והיינו כי שם אין חשש זה, ורק בעיירות העומדת על הספר חיישינן לזה, עיין ברדב"ז שם, ומסתברא שגם בישראל לא היו מניחין לאחד לימול כולו, ואין זה איסור שמירה, וזהו מלתא דמסתברא גם בלקט שו"פ כשהיו באים הרבה עניים בבת אחת, מסתמא לא היו מניחים לאחד ליטול את כולו, כיון שזכיית כולם שווים בזה. כ ונראה להוכיח כמו שכתבנו מלשון הרמב"ם שכתב שמושיבין עליהן נאמן, והנה מקור הדין מתוספתא פר"ו דשביעית, ושם תניא מושיבין עליהן שומר, וקשה מדוע שינה הרמב"ם וכתב נאמן, ועוד מה שייך הכא ענין נאמנות, אמנם הביאור דבאמת אסור להושיב שומר גם בשביל עכו"ם, ומחויבין אנחנו להניח לעכו"ם שיטול לאכול כמה שירצה, אבל אם בא לבוז וליטול הכל זה אסור, ולזה צריך איש נאמן, עוד בזה פן יקבל שכר מן הנכרי בעד שיניחנו ליטול יותר מן הראוי, והרי זה כסוחר בפירות שביעית, ולזה מושיבין נאמן, וזהו כמו שכתבנו. בדין אם שביעית נוהג בשדה עכו"ם כא כתב הרמב"ם בפר"ב משמיטה ויובל הכ"ט עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין וכו' יעוי"ש, והנה הגאון מלבי"ם מפרש דסבר הרמב"ם שאין דין שביעית בעכו"ם וכתב עוד דמקורו מדכתיב שבת הארץ לכם, למעט עכו"ם יעוי"ש, והנה לפי דברי מרן בביאור דברי הרמב"ם שזה דוקא בזמן הזה דשביעית הוא מדרבנן, אבל לא בזמן שהוא מדאורייתא, והכא עיקר חידושא דהרמב"ם דאין לאסור הא דזרע עכו"ם מטעם ספיחין, דע"כ לא גרע זריעת עכו"ם מאילו עלו מאיליהן, ומשמיע לנו רבינו דאין בזה איסור ספיחין, ולהכי הפירות מותרים יעוי"ש, ומשמע מדברי מרן דאילו בזמן דהוי שביעית מן התורה, גם בשדה עכו"ם הוי איסור שביעית, מטעם דאין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת שביעית, וע"ד הפירות האלו אם יש לנהוג בהן דיני שביעית, כגון לענין מעשר, אינו מבואר, אבל בפירוש הרדב"ז שם כתב דהפירות מותרים, היינו כדין שביעית יעוי"ש, אבל תצא מדבריהם דגם הרמב"ם ס"ל דבזמן שביעית דאורייתא גם בשדה עכו"ם דין שביעית נוהג בפירותיו. כב והנה ראיתי בספר מבי"ט ח"א סי' י"א מביא ראוית מוכיחות דנוהג שביעית בשל נכרים, ומסיק שם להלכה דפירות הנלקחים מעכו"ם שגדלו בשביעית כל תורת שביעית עליהן להיות פטור גם מן המעשר, ומסתבר שזהו גם דעת הרמב"ם. כג והנה לפי דברי הרמב"ם שכתב דמה שגדלו בשביעית אצל עכו"ם ע"י זריעה ועבודה דינם כדין ספיחים לדידן, תצא מזה דלר' עקיבא דסבר ספיחין אסורין מה"ת, כמבואר בפסחים נ"א, א"כ פירות שגדלו אצל עכו"ם בשביעית כיון שקדושת שביעית עילהן דינן כדין ספיחין ואסורין לר"ע. כד ובזה מיושב מה שיש להקשות בהא דפריך הש"ס לעיל ה' מה לעומר שכן מתרת חדש, ומשני בשביעית, ופריך שכן מתרת ספיחין, ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין, ולכאורה קשה לימא שכן מתרת פירות מקרקע של עכו"ם, אבל אתי שפיר, דכיון דג"כ דין ספיחין על הפירות, והכא מיירי אליבא דר"ע, ולדידי' ספיחין אסורין מדאורייתא, אבל כל זה אם אמרינן דדעת הרמב"ם כמו שפירש מרן והרדב"ז, אבל אם אמרינן כפירוש מלבי"ם דהרמב"ם סבר דאינו נוהג שביעית בשל עכו"ם א"כ גם הספיחין מותרים, וא"כ מדוע לא פריך הגמ' מה לעומר שכן מתרת חדש בשביעית בשל עכו"ם, לכן מוכח דהרמב"ם סבר דבאמת נוהג שביעית בשל עכום, וכמו שנתבאר. בדין אם שביעית נוהג בשל הפקר כה הנה לפי מה שביארנו לעיל דנוהג שביעית גם בשל נכרים אעפ"י שרשות נכרי שולט עליו, ומ"מ לא נפקעה קדושת שביעית מן השדה ומן הפירות, וכל קדושת שביעית עליהם, א"כ כש"כ בהפקר, אשר לעת עתה לא נכנסה השדה תחת איזה רשות, והרי הוא שייכה לכל ישראל, כמו ששייכה לכל העולם, א"כ מסתברא דנוהג דין שביעית בשדה זו, ואיסור עבודה שייך גם כן בה, דלא גרע שדה של