נזר הקודש - מנחות רסט

וזהו כוונת הש"ס הכא דבשביל זה דאמרה תורה בשביעית לאכלה, שוב אין בפירות שביעית דין עומר כלל, ועל זה משני הש"ס דכתיב לדורותיכם, הרי אמרה תורה שיש מצוה דעומר בכל שנה ושנה, וגם שנה שביעית של שמיטה בכלל זה, וכן מסקנת הש"ס שם בבכורות לענין חלה. ג כתב הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ט וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת בבכורה הרי"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו' יעוי"ש, וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה וקא בעי לאקטורי מאימורין עכ"ל, וכתב מרן ונראה שנוסחת רבינו היה כתוב ולא לסחורה יעוי"ש, והנה בדבר החיוב דבכורה יש שני אופנים, א) הקרב ע"ג המזבח, ב) הנאכל במומו, כמו בזה"ז, והנה מדכתב רבינו הרמב"ם סתם משמע שכל דין בכורה עליו, וא"כ כוונת הרמב"ם שכתב חייב בבכורה, היינו ג"כ הקטרה, ועל זה הקשה הראב"ד דיש כאן לאכלה ולא לשרפה, מטעם הקטרת האימורין, ועל זה אמרו בגמרא דממועט מבכורה מטעם לאכלה ולא לשרפה, ובזה כתב מרן שגירסת הרמב"ם בגמ' דממועט מבכורה מטעם סחורה, והנה לגירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, תקשה בהא דפריך הש"ס שם דעיסת שביעית פטורה מן החלה מטעם לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, ומזה לכאורה ראי' לגירסת הראב"ד, שגם בבכור הוי הטעם משום לאכלה ולא לשרפה. והלח"מ שם דחק בזה וכתב דלגירסת הרמב"ם אע"ג דלא אמר רב חסדא אלא לאכלה ולא לסחורה, פריד לי' דכי היכי דדריש הכא, ה"נ נדרוש גבי חלה לאכלה ולא לשרפה יעוי"ש, אמנם לדעתנו לפי מה שביארנו יש ליישב גם בהא דחלה לפי גירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, וכאשר יבואר. ד כתבו התוס' שם בבכורות ד"ה מיטמיא וכו', ואף על גב דיכול להפריש כיון דאילו מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוא כמו מן החיוב על הפטור, עכ"ל, כוונת התוס' ע"כ כמו שביארנו לעיל דכיון דפירות שביעית לאכילה דוקא, ממילא שללה התורה עיסת שביעית ממצוה דחלה לגמרי, והרי"ז כעיסה שפטורה מן החלה, וממילא הוי כמפריש מחיוב על הפטור, וזהו כמו שכתבנו לעיל, אבל דברי התוס' לכאורה תמוה טובא בהא דהקשו דפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית, דהלא א"כ הוי משנה על חבירתה, והדין גם בחלה דבעינן שנה שנה ואין מפרישין משנה על חבירתה כמבואר בפר"ד דחלה, וכן מבואר להלכה בשו"ע סי' שכ"ד, ומצאתי שעמד בזה ברי"ט אלגזי, אמנם אפשר לומר דכוונת התוס' בעיסת שביעית היינו עיסה הבאה מחליפי פירות שביעית שכל דין שביעית נוהג גם בהחליפין, וא"כ יכול להפריש מפירות שנה זו עצמה שהעיסה נעשית. ה והנה לפי"ז ע"כ סברי התוס' דדין הוא בשביעית התופס החליפין אשר תחול על החליפין כל דין שביעית גם לענין זה דלאכלה ולא לשרפה, ואינה בת הפרשה מצד עצמותה, וגם לא מעיסה אחרת מטעם דנחשבת כעיסה ממין אחר של פטור, אעפ"י שבעצמותן של הפירות אינן מפירות של שביעית עצמה, ותצא דין חדש דהמחליף פירות שביעית בפירות של שנה שישית המחויבת במעשר שתחול עליהן תורת שביעית לפוטרן מן המעשר כדין פירות שביעית עצמן. ו אמנם הרמב"ם לא סבר בזה כסברת התוס' והיינו דהרמב"ם מפרש ענין שביעית שהוא אפקעתא דמלכא, והיינו שהתורה שללה שנה שביעית מכל החיובים שהפירות נתחייבו בכל השנים, וזה נכלל בהא דאמרה תורה לאכלה, והנה לפי"ז הפירות שביעית יש בהן אחת שהיא שתים, היינו שהתורה עשאה לפירות שביעית למין פטור, והיינו שמלבד הדין פטור, הרי הוא גם מין אחר מפני שגדלו בשנה של פטור, נמצא שיש בה שתים, א) מצד הדין, ב) מצד גידולם בשנה של פטור, ונפק"מ לענין חילופי פירות שביעית, שג"כ דינם כפירות שביעית. אבל התפסה זו לא חיילה קולא מצד דין שביעית. אבל ע"כ לא נעשה החליפין עצם פירות שביעית שגדלו בשביעית, כיון שבאמת גדלו בששית, והנה לפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' דהלא בחילופי פירות שביעית שפיר משכחת חלה, מטעם דיכול להפריש מעיסה אחרת של שנה ששית ויפטור גם החילופין שנתחלפו בפירות שביעית, אבל לפי הגירסא שהוא מטעם סחורה אתי שפיר, והוא דכיון דצריך להפריש לפי חשבון על עיסה זו דהחליפי שביעית, והרי"ז גם כן בכלל סחורה יחשב. ז עכ"פ מבואר בין לשיטת התוס' לשיטת הרמב"ם דדין שביעית הוא ששללה תורה פירות שביעית, ועשאן הכתוב כאילו הן מין אחר ממש, ורק בחילופן פליגי התוס' והרמב"ם, דהתוס' סברי דגם החילופין בכלל זה, והרמב"ם סבר דאין החילופין מין פירות שביעית ממש, אבל עכ"פ הפירות שביעית בעצמותן נחשבין כמין אחר לגמרי, וממילא פריך הכא הש"ס שפיר דאם לא מצינו בהדיא דהתורה רבתה לדין עומר בשביעית, א"כ הרי"ז מין אחר ממש, ומין פטור הוא, וכמו שנתבאר. ה והנה בעצם הדין בפירות שביעית לענין התפסה יש לעיין אם התפיסן בפירות אחרים משנה אחרת שהדין דנתפסים בקדושת שביעית, היאך הדין בשהתפיס בפירות של שנה ששית. והם טבל, אם נפטרים מתרומות ומעשרות, כדין שביעית, והספק בזה אם אמרינן דכיון דחל שביעית עליהם, וכיון דשביעית ליתא בחיובים של תרומות ומעשרות, כן גם הנתפסים ליתא בהו חיוב תרו"מ, או דלמא שאני פירות שביעית שהפקר הם, משא"כ באופן זה שכבר זכה אחד בפירות שביעית, ונעשה שלו גם לקדש את האשה, וא"כ כשמתפיס אח"כ בפירות ששית שהם