נזר הקודש - מנחות רסח

מסתברא דכיון דלא חזי להקרבה אין לך מום גדול מזה. ז ונראה לפי מה דתניא בברייתא בתמורה כ"ח הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה, (לפי גירסת הצ"ק שם) הרי הם שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן יעוי"ש, הנה לפי גירסא זו תניא בהדיא כשמואל, והתנא הוסיף דברים ואמר "הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן", והרי"ז מחוסרין ביאור, ומה דברי התנא בזה, ומה זה נתינת טעם, ונראה דהתנא בא להורות לנו מדוע לא יספיק איסור הקרבה לחודיא, אשר בשביל זה יחשב למום, על זה אמר התנא כי הלא גם כשיש מום עובר אסור בהקרבה טרם שהלך המום, ומ"מ לא הוי עתה שעת פדיון, הנה כמו כן כל הני פסולים אעפ"י שאסורים בהקרבה, מ"מ עדיין אין פודין על זה, והיינו דכיון דבאמת אין אלו נחשבים למומין, ורק איסור הקרבה יש בזה, ובשביל איסור הקרבה לחודיא אין פודין, (ותמוה לכאורה דלא מייתי ראיה מזה לשמואל) ,אבל עכ"פ חזינן מזה דע"כ בהני דאין בהם מום אלא חסרון הקרבה אין זה מום לפדות עליו, ולא הוי דינם אלא כמו עובר. ה והנה כתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י וז"ל המקדיש טומטום ואנדוגינוס וטרפה וכלאים ויוצ"ד למזבח הרי"ז כמקדיש עצים ואבנים יעוי"ש, ומקור לדין כתב הכס"מ שם שהוא מסוגיא בתמורה דאמר שמואל דכל אלו (לבד מטרפה) לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, וכתב הכס"מ ומכש"כ שאין קדושין באמירת פה יעוי"ש, עוד כתב הרמב"ם שם אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר, וירעו עד שיפול בהם מום, וכתב מרן שמקור לזה ברייתא בתמורה כ"ח, יעוי"ש, והנה מזה נראה אשר לא היתה הגירסא שם טרפה, דלא כהצ"ק, והנה בביאור הדברים ההבדל שבין רישא וסיפא בדברי הרמב"ם מבואר לנכון בסוגיא דכל אלו דחשיב ברישא לא קרבו במינן, והביאור בזה כמו"ש התוס' שם ד"ה א"ה משום דהם בריות משונות, משא"כ בסיפא רובע וכו' שיש במינם קריבות, לכן בשביל איסור הקרבה לחודיא הרי"ז נחשבים למום עובר, וצריכים מום קבוע לפדות עליו, אבל לפי"ז תקשה מדוע חשיב הרמב"ם טרפה כרישא הלא טרפה יש במינה קרב למזבח, ורק איסור הקרבה לחודיא איכא, והרי זה דומה לרובע ונרבע וכדומה, וזהו באמת סברת שמואל דאמר דטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ולכאורה הצדק עמו, ויש להבין טעמא דר' הושעי' שם דפליג עליו. ט ונראה דבזה פליגי שמואל ור' הושעי' דשמואל סבר דטרפות לא הוי אלא איסור הקרבה לחודיא, והרי הוא כרובע ונרבע, וכדומה לזה, אבל ר' הושעי' סבר דטרפה היא נ"כ נחשבת כמין בפ"ע, ומלבד האיסור שאסרה תורה לאכילה ולהקרבה, הרי הוא נחשבת לפגם גדול, ודמיא לבע"מ, ויש מקור לזה ברייתא דבכורות נ"ז דיליף שם דטרפות פסול לקרבן ממעשר בהמה דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת, והיינו חתיכת רגל, יעוי"ש ברש"י ובתוס', ולכאורה תמוה אכתי מניין לשארי טרפות, אבל הביאור בזה דהתורה כללה כל הטרפות תחת סוג זה דאינה עוברת, דכל טרפות מפני שחסר להם החיות הנדרש נקראת אינה עוברת, וממילא נחשבת גם למום, עוד יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, כמבואר ברמב"ם פר"ב ה"י, ובשביל זה נחשבת ג"כ למום, ובקרית ספר כתב דבשביל איסור אכילה דמיא יותר לטמאה, ולהכי מכריע בזה הרמב"ם כר' הושעי' דהמקדיש טרפה הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, והשיב הרמב"ם טרפה בהדי הבריות המשונות, ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דהמקדיש טרפה אינה צריכה מום אחר, וזהו לפי שיטתו שפסק בפ"ג מאי"מ ה"י, והכל כמו שנתבאר, ולכן הדבר ברור דיש איסור שחו"ח בבכור בחו"ל, וגם חיוב כרת, כמו בכור של ארץ ישראל, מטעם דהתורה הטילה על בכור בחו"ל קדושת בכור ארץ ישראל, וכן דעת הסמ"ג מ"ע ר"י שכתב שם דמה שממעט ר"ע בכור חו"ל הוא דוקא לענין הקרבה, אבל מיקדש קדשי, משמע דקדושת בכור, מעליא עליו, והיינו גם לענין שחו"ח, וכן דעת מוהר"י מברונא בסי' רמ"ד, ובסי' רנ"ז, ומביא שם שכן דעת רש"י בהרבה דוכתי, ומסיק לדינא דיש חיוב כרת בשוחט בכור בחו"ל, וגם בספרנו נזר הקודש לזבחים ס' ביארנו בזה, עיין מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף נ"ו. א דף פד תנן התם שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכו' ורמינהו לאכלה ולא לשרפה, והנה יש להעיר מאי פירכא היא לימא דאתי עשה דעומר ודוחה ללאו הבא מכלל עשה, שדינו כלאו לענין דחיי' להרבה מן הראשונים, ואפילו אם אמרינן שדינו כעשה, וממילא הוי עשה כנגד עשה אבל הלא קיי"ל דעשה דרבים דוחה לעשה שאינה מצוה דרבים, והכא עשה דעומר הוי מצוה דרבים, ועיין בטו"א ר"ה ל' בתוס' ד"ה נתקלקלו. ב ונראה לדבר ברור דסבר הש"ס דכוונת התורה שאמרה בשביעית לאכלה, והכוונה שלא ישתמשו באוכלים לשום דבר שהוא לבד מאכילה, המובן בזה שפירות שביעית לא יתכנו להשתמשות אחרת וגם לא תחול עליהם תואר ופנים של שימוש אחד שהוא למטרה אחרת, והרי"ז נחשב כמין אחר, היינו מין אוכל כזה שאין לו חליפין ותואר אחר, ו וממילא כשאנו באין למצות העומר שדינו גם בשרפה דהיינו הקומץ, ולפעמים כילו בשרפה אם נטמא ויען שפירות שביעית אינו מין אוכל כזה, ממילא הרי הן כמין אחר של אוכלין שאין עומר בא מהן, וממילא לא שייך בזה עשה דוחה, כיון שע"כ לפי כוונת התורה הוא מין אחר לגמרי, שאין עומר בא מהן, וזה גם כן הביאור בסוגיא דבכורות י"ב, והובא בתוס' ד"ה רחמנא, בהא דעיסת שביעית פטורה מן החלה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וזהו גם כן דעיסה זו שהקפידה תורה שתהי' רק למטרת אכילה, ממילא הרי היא כמין עיסה שאינה חייבת בחלה, וכמין אחר הוא, ומין פטור הוא לפי הס"ד דשם.