נזר הקודש - מנחות רסו

ב תוספות ד"ה חד לעברה שנתו וזמנו, הוא הדין שנתו בלא זמנו וכו' ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתניא במי שהיה טמא פסחים צ"ו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים עכ"ל, ויש לעיין מדוע בעברה שנתו בלא זמנו הוא עצמו קרב שלמים, ומדוע במפריש נקבה או זכר בן שתי שנים תרעה עד שתסתאב ובדמיו מקריבין שלמים, ואם בשביל דדחוי, א"כ גם בשנתו ולא זמנו דחוי הוא כיון דבשעה שיגיע זמנו אינו ראוי לפסח. ג ונראה דמותר פסח קרב שלמים זהו דוקא אם הוא בסוג פסח ואז אעפ"י שנדחה אח"כ מ"מ אם אין בע"ח נדחים אמרינן הוא עצמו קרב שלמים כדין מותר פסח, משא"כ באופן שאינו בסוג פסח בשעת ההקדש כמו מפריש נקבה לפסחו, או מפריש זכר בן שתי שנים, דאינו בסוג פסח גם באותה שעה אז רק דמיו שלמים ולא הוא עצמו, וזהו הטעם בעברה שנתו בלא זמנו, דבשעת ההקדש אין בו פסול, ורק הזמן דוחהו, אין בו רק דחוי של פסח, ולא הדחוי של שלמים, והוא עצמו קרב שלמים כדין מותר הפסח, ומבואר שזהו גם שיטת הרמב"ם כאשר יבואר. א כתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ו מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהם עומדים, יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' יקריב שלמים, וכן אם המיר בזה הנמצא לאחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים, וכתב הראב"ד בהשגה זה שיבוש, אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' שלמים יעוי"ש, דברי הראב"ד מבוארין במשנה פסחים צ"ו אמר ר' יהושע שמעתי וכו' כמבואר, והנה מרן בכס"מ כתב בטעם הרמב"ם משום דסבר אין בע"ח נדחין, והביאור בזה דהנה התוס' כתבו שם בפסחים דהמשנה אתיא אפילו לרב דסבר אין בע"ח נדחין, ושאני הכא דדחיי' בידים וכמו"ש רש"י, והרמב"ם לא סבר כרש"י ותוס' בזה, אלא סבר הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא אם יש דחוי לבע"ח, וכיון שדעת הרמב"ם דאין דחוי לבע"ח להכי פסק דאפילו בנמצא קודם שחיטת הפסח יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני הוא עצמו יקריב שלמים, אבל יש לתמוה לפי מה שמוכיח הלח"מ בפר"ג משגגות ה"ח דע"כ גם הרמב"ם מודה דיש דיחוי בבע"ח היכא דדחיי' בידים, והצדק עם הלח"מ מדכתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ד המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים יעוי"ש, ואם לא סבר בזה תורת דחוי מטעם דאין בע"ח נדחים, הלא הדין בזה דהוא עצמו קרב שלמים, וע"כ דגם הרמב"ם סובר כרש"י ותוס' דגם רב מודה בבע"ח דנדחין היכא דדחייה בידים. . ב והנכון בזה כמו שפירש השעה"מ בפר"ד מה' ק"פ שפירש דשאני הא דהפריש נקבה לפיסחו שהוא דיחוי גמור, שאי אפשר לנקבה להיות פסח, ולכן גם למותר הפסח לא חזי דהיינו לשלמים, וביאור הדברים לפי"ז דהרמב"ם באמת לא סבר הא דדחיי' בידים, וממילא האי דינא דהמשנה תליא בדין אם בע"ח נידחים, ומטעם זה פסק הרמב"ם דהפסח בעצמו יקרב שלמים משום דלשיטתו דאין בע"ח נידחין שפיר קרב הוא עצמו, ורק בהמפריש נקבה לפסחו שאני, מפני שכל עצמו אינו בדין פסח, ומהאי טעמא לא הוי גם בדין מותר פסח שהוא שלמים, מפני שהשלמים האלו גם כן מפסח בא, וכל שאינו בפסח אינו במותר פסח. ג והנה הביא שם דברי הרשב"א בקדושין ז' שכתב וז"ל ויש לך דחוי מעיקרא בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה כ"ו תניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עליה קדושה"ג, דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה, והקשה על זה השעה"מ שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים היא, דהרי מזה מוכיח הש"ס דיש דיחוי בדמים, ומכל זה עושה תמורה, וע"כ הטעם משום דגופה חזי' לקדושה"ג יעוי"ש, ודבריו תמוהין בזה שרוצה לומר דקדושת דמים עושה תמורה, דזה ודאי ליתא דהרי מבואר בתמורה י"ט שאין עושה תמורה אלא רועה להסתאב, והיינו קדושה"ג שהיא צריכה מום קבוע לפדות עליו, ובהא דשני שותפין הלא הא דעושה תמורה היינו אחרי שנתקדשה בקדושת הגוף, והיינו אחרי שחזר ולקחה והקדושה קדושה"ג, והיינו גם כן שחזר והקדישה בהקדש חדש, ורק לענין הקרבה נדחת מפני הקדש דמים דמעיקרא, אבל עתה היא בקדושה"ג. ד ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהכא לא הוי הטעם משום דחיי' בידים, והוא לשיטת ר' יהודה דסבר אין שוחטין הפסח על היחיד, וא"כ כל פסח צריך להיות בשותפין, וא"כ היאך יצוייר הא דילפינן מקרא דאין תמורת הפסח קריבה, הא לא משכחת כלל תמורה בפסח דכיון דהוי של שותפין, ושותפין אינם עושים תמורה, וע"כ צריך לומר דהקרא מיירי באופן שהמיר בשעה שלא היה על הפסח רק אחד, ואע"ג דאין שוחטין הפסח על היחיד, מ"מ יש בכח הפסח השני שנעשה טרם שנמצא הראשון, לעשות להראשון להיות נדחה לרעיי', מטעם דעכ"פ אין זה גרעון בהקדושה דהפסח, והנה לפי"ז הא תינח אם אמרינן דזה הוי למ"ד בע"ח נידחין אתי שפיר הא דנעשה הפסח הראשון דחוי מהקרבה, אבל אם אמרינן דבזה לכו"ע נדחה מטעם דחייה בידים, הנה הכא לא שייך דחייה בידים, והיינו דלא שייך הכא דחייה בידים על ידי זה השני שנעשה פסח, דהרי בלאו הכי לא היה ראוי עדיין להיות נשחט מטעם דלע"ע לא היה עליו נמנה רק אחד, ואינו ראוי עתה להקרבה מצד עצמו, וא"כ אין זה דחיי' בידים, וע"כ מיירי הסוגיא למ"ד בע"ח נידחין, וזהו כפירושא דהרמב"ם לפי דברי מרן.. ה והנה ופירש"י ותוס' אפשר לומר דלר' יהודה דסבר אין פסח נשחט על היחיד לשיטתו אתי שפיר מטעם דהוא סבר בע"ח נידחין כמבואר