נזר הקודש - מנחות רסה

ומכ"ז מהני, וא"כ גם במתפיס שלמים על המעות גם כן מחני. ג אולם לשיטת הירושלמי והרמב"ם סבר כן דבלקיחה דשלמים ממעות מעשר שני הוא כעין חילול, א"כ אין ללמוד מזה לדין מתפיס, וממילא מובן שלא מהני מתפיס שהוא מטעם דמעשר שני ממון גבוה, וזהו שכתב הרמב"ם הטעם מפני שהוא ממון גבוה, וכמו שנתבאר. ד עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל ואעפי"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, וכתב הראב"ד בהשגה מאי אעפי"כ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף בשביל הקדשים, וכתב מרן הכס"מ די"ל דרבינו ה"ק אעפ"י שאין בו חומש משום מעשר, יש בו חומש משום פודה קדשים יעוי"ש, ודברי מרן תמוה דהלא כיון שזהו כמו חילול ממש, ונפקע תורת מעשר, וממילא אין זה אלא שלמים לחודיא, וא"כ אין זה אלא כשלמים דעלמא ושפיר כתב הראב"ד בהשגה. ה אבל נראה דכוונת הרמב"ם דכיון דהדין בחומש דדוקא שלו מוסיף חומש, והנה הכא באמת השלמים אינם שלו, דכיון דממעות מעשר שני הוא בא והוא ממון גבוה, וא"כ יש מקום לומר דאין לו תורת בעלים להסיף חומש, על זה כתב רבינו ואף על פי כן מוסיף חומש, והיינו כיון דעכ"פ הוי שלו לענין היתר אכילה, והרמב"ם לשיטתו דסבר כמ"ד בסוכה ל"ה היתר אכילה נקרא שלו לענין אתרוג כמבואר בפר"ו מחו"מ ה"ח, וכמו"ש מרן שם, וזהו שחידש דיש כאן חומש, וכמו שנתבאר. ו מנין לדבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר וכו', והקשה בקר"א לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה, פשיטא שאינו יכול לשלם חוב בדבר שאינו שלו, ונראה דכיון דקיי"ל כשמואל דאמר שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, א"כ הרי יש לו זכות ממון, וסד"א שבשביל זכות ממון זה יכול לשלם גם חובות שחייב בדבר הקרבנות, וכיוצא בזה בבכורות י"א, ועו"מ, ועוד יש להאריך בזה. ז אמנם יש להעיר דלפי"ז יובדל בין אם מחלל פירות על בהמה שרוצה להביא קרבן, לבין מעות, והיינו כי במעות מעשר שני אין לו זכות זה דחילול על שוה פרוטה, ודוקא בפירות שייך זכות זה דחילול, נמצא דעיקר הדין הא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דוקא על פירות נאמרה, ובמעות בלאו הכי אי אפשר, מטעם דהוי אינו שלו, (ויש לדון לדברי הטו"א שפירש טעמא דשמואל משום שאלה). . ח ובזה יש להבין מה שכתב הרמב"ם בפרט"ז הט"ו מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעש"ש שהרי נתחייב בקרבן זה, וכל המחויב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין יעוי"ש, הרי מבאר הרמב"ם דכל עיקר הדין של מעות מעשר שני נאמרה, ואעפ"י שלא כתב הרמב"ם שדין זה במעות דוקא, אבל מדוע מדייק וכתב מעות ולא כתב סתם מעשר שני, ומטעם זה עלתה בדעתי לומר דבאמת מפירות מעשר שני יכול להביא גם קרבן חובה מטעם הזכות חילול שיש לו, ושפיר נתפס הקרבן בהאי זכות ממון שיכול להציל, וע"כ הא דכתב הרמב"ם בפר"ז דמעשר שני הי"ט לענין מתפיס מעות מעשר שני לשלמים דכש"כ במתפיס בפירות עצמן לשלמים דלא קנו שלמים, שאני התם במתפיס שהוא מטעם דאין קדושה חלה על קדושה, משא"כ בדרך חילול דהיינו שקונה בהמה וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ משמע דשיטת הרמב"ם דהמיעוט קאי דוקא על מעות, וקשה הא במעות בלאו הכי אינו יכול להביא מטעם דהוי אינו שלו. ט אבל הנכון בזה הוא, דאם לא מיעטה התורה להביא דבר שבחובה מן המעשר דאז הוי אמרינן דנחשב שלו מטעם זה עצמו דהבאת הקרבן, ואינו דומה לשאר אינו שלו דעלמא שבאמת אינו שלו, אבל מעשר שני אעפ"י שהוא ממון גבוה, אבל התורה נתנה לו זכותים, ואם לא מיעטה התורה קרבנות חובה, שפיר הוי אמרינן דלענין זה נחשב שלו ממש, ובדמיון זה כתב הגאון תפארת צבי בסי' ט' לענין בהמה של איסוה"נ דאם אין בקרבן איסוה"נ מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, דנחשב גם לשלו כמבואר שם. . י אמנם בעצם הדין שכתבנו בדעת הרמב"ם דדוקא ממעות מעש"ש אינו יכול להביא אבל יכול לחלל פירות מעשר שני על קרבן חובה ג"כ הוא דבר חדש, ויש להוכיח מתוספתא פר"ח דמנחות להיפך דתניא שם דאין מביאין לחמה של תודה (ע"כ הכוונה במחויב כבר), ממעשר שני שנפדו, וע"כ הביאור שנפדו ולא נפדה כהלכתן, הרי מבואר דגם מהפירות עצמן אין מביאין, אבל אפשר לומר דכיון דנפדה שוב אין לו זכות חילול על שוה פרוטה, כמובן, ובעיקר הענין צריך עיון. יא עמוד ב תוס' ד"ה והשתא נמי וכו' ויש לתמוה וכו' והיינו אפשר משאי אפשר וכו', והנה בחידושנו למסכת מכות אמרנו ביישוב קושיא זו והוא דאיתא שם משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' מנה"מ אמר אביי נאמר רשע בחייבי מיתות ונאמר רשע בחייבי מלקות מה להלן אין משלשין אף כאן אין משלשין, והקשו התוס' ביבמות מ"ו לר' עקיבא דסבר אין דנין אפשר משאי אפשר, א"כ היאך ילפינן ממיתה דשאני התם דהוי אי אפשר יעוי"ש, ונראה דהבדל יש בין ענין חיובי, לענין שלילי, והיינו דלענין שלילי שפיר אמרינן אין דנין אפשר משאי אפשר, והיינו שאין ללמוד ענין שלילי דאפשר משאי אפשר, דאית לן לומר דשאני התם דהוי שלילי מפני שאי אפשר הוא, משא"כ בעינן חיובי אף שאי אפשר הוא, אמנם כיון דעכ"פ אמרה תורה בזה, החידוש דין, ע"כ דצריכין לומר דכן הוא הדין גם באפשר, דאל"כ פשיטא דאית לן לומר דלא חייבה תורה למי שאינו מחויב, וע"כ דאף שאי אפשר הוא, אמנם כן הוא החיוב מן הדין, ולכן כיון שחזינן דענין חיובי הוא, דישנו באי אפשר, ע"כ דכן הדין גם בהאפשר. א דף פג עמוד ב' מניין למותר הפסח וכו', כל הסוגיא מבוארת בספרנו נזר הקודש לזבחים.