נזר הקודש - מנחות רס

לארץ, ולא נחשב זה לשעת הכושר, ואם אמרינן דשחיטה בלא קבלה כשרה, פועלת על הנסכים שיתקדשו, אם כן הגע עצמך היאך שייך לומר שזה נחשב שאין לו שעת הכושר בשעה שפעלה על הנסכים שיתקדשו בקדושת הזבח, ומוכח מזה דגם לרבי דסבר דשחיטה לחודיא מקדשת, אבל עכ"פ קבלה בכלי שרת בעינן, והיינו קבלה כדין וכהוגן, ולפי"ז כשמשני הש"ס לראבר"ש כגון, שנתקבל הדם בכוס, אין זה החידושא לראבר"ש דוקא דזה גם לרבי בעינן, אלא החידוש דראבר"ש סבר בזה בל העומד וכו' ונחשבת הקבלה לזריקה גם כן, ולא דוקא נקט הש"ס לחדש לראבר"ש שהיתה קבלה, ומרש"י כת"י משמע שלא היתה הגירסא בגמ' כגון שנתקבל בכ"ש, וזהו כמו שכתבנו דזה לכו"ע בעינן. ה וביסוד זה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב נפסל מקבלה ואילך, והיינו שע"כ הקבלה היתה בכשרות כדין משום דזה בעינן לכו"ע, ומיושב השגת הראב"ד, ודברי הרמב"ם נכונים מאד כאשר כתבנו בס"ד. א דף פ אמר ר' אבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת, הנה בפסחים י"ג ע"ב קתני בברייתא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ופריך הגמ' פשיטא, ומוקי לה בי"ד ומשום דאין מביאין קדשים לבית הפסול, והנה הפנ"י והצל"ח הקשו לפי פירש"י פסחים כ"ט לראב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' דחמץ של נכרים מותר גם באכילה א"כ מאי פריך פשיטא, הא כיון דבקדשים עובר בב"י וא"כ לראב"י מותר גם באכילה, ואעפ"י דהדר בי' ראב"י שם, אבל לא שייך למיפרך פשיטא עכת"ד, יעוי"ש, והנה דבריהם תמוה טובא דע"כ שאני באופן שחייב באחריות דפשיטא דעובר גם בב"י, דהרי נם ישנו בב"י וב"י גם בחמץ של עכו"ם בשקבל עליו אחריות ובלחמי תודה מחויב באחריות הלחם עד שיקריב התודה, ואפילו בתודה שאין עליו חיוב אחריות, דהיינו שאמר זו תודה וזו לחמה, הרי הדין דבשאבד הלחם, והתודה קיימת, מחויב להביא לחם אחר, וזהו דינו ד"ר אבא הכא, וא"כ פשיטא דגם לראב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' הכא חייב מטעם דתמיד ישנו אחריות דלחם עליו, והוי גורל"מ ובממון דמי לגבי איסור חמץ, ומטעם זה שפיר פריך הגמ' פשיטא שאין להביא תודה בחג המצות מפני איסור חמץ שבה, ולפלא שלא נחתו לזה הפנ"י והצל"ח. ב והנה בעצם הענין בדבר האחריות דלחמי תודה אם נחשב גורל"מ ממש לגבי איסור חמץ, מצאתי להסתפק, והוא בהקדם חקירה לענין חמץ עצמו, והוא היאך הדין במי שקבל אחריות על חמץ, וזהו באופן שאם נאבד החמץ מחויב לשלם, ואעפ"י שספק הוא אם יבוא לידי תשלומין, והיינו מפני שספק הוא אם יהי' נאבד, אבל ספק זה די להיות נחשב לבעלים לעבור עליו בב"י וב"י, וזהו לכו"ע אפילו למ"ד גורל"מ לאו כמ"ד, והוא מטעם חידוש התורה באיסור חמץ. אמנם מסופקני באופן שהנפקד הזה נתן לבטחון להמפקיד איזה חפץ ובאופן שאם יאבד החפץ פלוני יפטר הנפקד מאחריות דתשלומין, אם גם נידון אחריות בזה מחייבו בב"י וב"י, והוא דיש לומר דכיון דכל האחריות הוא רק מכח אם נאבד החמץ דאיכא עליו חיוב תשלומין, אולם בנידון זה שיש מקום ספק דאם נאבד המשכון אצל המפקיד יפטר מתשלומין, נמצא דהצד הספק המביא לידי חיוב תשלומין, יש גם להיפך ספק המביא לידי פטור דהיינו אם יאבד המשכון אצל פלוני, ובאופן זה אפשר שלא רבתה תורה ב"י וב"י, ובזה הדין כבעלמא דתליא גורל"מ, וצריך עיון. ג והנה אם נחליט כזאת דבאופן זה לא רבתה תורה ב"י לאיסור חמץ אתי שפיר הא דלחמי תורה דלא הוי חיוב ב"י אף שמחויב באחריות אם יאבדו החלות, מטעם דכיון דהחיוב אחריות הוא אם יאבדו החלות, הנה להיפך יש פנים לצד אחר דלא הוי חיוב אחריות, והיינו אם יאבדו הכבשים, ולפי"ז לעומת ספק זה דיאבדו החלות, יש ספק לאידך גיסא לפטור אם יאבדו הכבשים, ובאופן אחריות כזה לא רבתה תורה לב"י וב"י, ולפי"ז סרה התלונה מהגאונים בעל פנ"י והצל"ח. ד ובזה יש לבאר הירושלמי פר"ב דפסחים ה"ב דאיתא שם אית תנא אבל אתה רואה של גבוה, ואית תנא אפילו של גבוה אמר רבי בון ב"ר חייא קומי ר' זעירא תפתר בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש יעוי"ש, וקשה הא מבואר דבחמץ לכו"ע גורל"מ כממון דמי, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דמיירי הירושלמי בלחמי תודה, והוא לפי הסברא שכתבנו לעיל, וזה תליא בפלוגתא דגורל"מ, וכמו שנתבאר. ה תוספות ד"ה הפריש שתי חטאות לאחריות וכו' אלא כגון דאמר תקדוש אחת מהן מתוך השתים, כי ההיא דליקדשו ארבעים מתוך שמונים דלעיל, אבל צריך לדקדק דלא תקשו אם אין ברירה וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דכיון דאחת להתכפר, והשנייה לאחריות, והן מעורבות, ואם אין ברירה א"כ יש להסתפק דלמא הקריב אותה של האחריות, ובאופן שהראשונה לא נאבדה, אין אותה של אחריות קדושה, וא"כ יש כאן שתי חסרונות, אחת שהקריב חוב"ע, ועוד שלא הקריב חטאת, ונשאר מחויב בחטאת, ואינו יכול להביא חטאת מפני הספק שמא נתכפר, וממילא נשאר בספק כפרה. ו והנה ראיתי שהצ"ק כתב דחוב"ע הוי דרבנן, וממילא יש ברירה בדרבנן, אבל תמוה הלא נשאר בספק כפרה, וזהו ספק בדאורייתא, אבל נראה לפי דברי הירושלמי פר"ח דפסחים ה"ב דסבר שם דספק כפרה כיפר, ויש להעיר מהתוספתא פר"ב דכריתות, והנה לפי שיטה זו אתי שפיר מטעם דמספק נתכפר, ולא נשאר אלא איסור חוב"ע, וזה אתי שפיר אם הוא דרבנן, אבל דוחק לפרש כן מימרא דר' אושעיי דלא מסתבר לומר דכוונת ר' אושעי' דנתכפר בספיקא.