נזר הקודש - מנחות כו

שהוא כשר, יעוי"ש, והנה קיי"ל כרבנן דקבל בשתי ידיו פסול, וע"כ הפירוש הא דשמאל מסייעת לימין היינו ע"כ דהמלאכה נעשית בימין לגמרי ורק איזה סיוע עשה השמאל זה נחשב לאין בו ממש, אבל כשעשה כה המלאכה בשתי ידיו ממש שוה בשוה פסול דדמי לזה יכול וזה יכול דנחשב המלאכה על שניהם כאילו כל אחד עשה לגמרי כמו"ש הרשב"א בחידושיו לב"ק נ"א לענין שנים שכרו בור, ועי' בתבוא"ש סי' ב' ס"ק נ"ב וביארנו במקו"א באריכות דהמלאכה נחשבת לכל אחר ואחד כאילו עשה לגמרי, נתבאר מזה דכל היכא דשני הכחות מעורבין יחד דהיינו כח פסול וכח כשר פסול, לפי"ז אתי שפיר מה דבעי הגמ' לענין אם קומצין מכלי שעל גבי קרקע, והכוונה דליבעי כהן דוקא שיגביה את הכלי, והוא, דהנה כיון שאין במציאות האפשרי שיקמוץ בימינו וגם הכלי שהמנחה בו בידו הימנית, וכיון דבכל מקום בעינן כהן וימין אז זר ושמאל אין להם לסייע בלתי סיוע שאין בו ממש, ובמקום שאין אפשר בלעדו כגון שאינו יכול לבדו ודאי דאסור לזר ולשמאל, וסיוע שיש בו ממש כגון בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ולהכי מיבעי' הגמ' אם בעי כהן לזה בכדי שלא יתערב פסול בסיוע שיש בו ממש, ואין קומצין מכלי שמונחת ע"ג קרקע, או דלמא דכיון דלא חשבה התורה זה בחשבון עבודות, דהרי לוא הי' מציאות שהי' יכול הכהן להחזיק את המחבת בידו הימנית וגם יקמוץ בימין כי אז הי' טוב בודאי, ולא בעינן כהן מיוחד לזה, להכי נם כשאי אפשר לכהן בעצמו לעשות בלתי סיוע מאחר לא בעינן כהן לזה, ושפיר דמי גם על גבי קרקע או שמאל וזר, נמצא דסברת הגמ' דשאני עבודה זו משארי עבודות, דשם בעינן כהן בחיוב, והכא הוא רק בשלילה, שלא יתערב כח פסול אחר בזה, - ופשיט דלא בעינן כהן לזה כיון דאין עבודה זו בחיוב, וכמוש"נ. - וגם בירושלמי יומא פר''ה ה"א איתא בזה הלשון ושמאל לא כזר היא, - ושם ג"כ מיירי לענין עבודה חשובה, דהיינו הולכה. - כו והנה הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק הי"ג כתב הדין דמקדשין מנחה בכלי שע"ג קרקע, וכתב הכס"מ מקורו מסוגיא זו, - וע"כ דגריס הרמב"ם בגמ' הכי, דהספק גם על מקדשין מנחה, - ויש להבין מה מקום להסתפק בזה, - והנה לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דהנה איתא שם בזבחים דגבי פסולין אין כלי שרת מקדשין ליקרב אלא ליפסל, - הרי חזינן מזה דאין בכחם של הכלי שרת לעשות קדושה שלימה עד שיבוא גם מכח כשר, - ולפי"ז יש לדייק גם לאידך ניסא, דכמו דאמרינן שאם הכלי של קודש והמניח בתוכה פסול אין הכלי מקדש קדושה גמורה, כן יש לומר נמי לאידך גיסא אם המניח בתוכה הוא כשר רק המסייע שיש בו ממש הוא פסול, כגון שמונחת הכלי ע"ג קרקע, ג"כ אין בכחה של הכלי לפעול קדושתה בגמר שיהי' ראוי גם להקריב, ולא חל הקדושה רק ליפסל, והוי הספק אם קדושת המנחה קדושה ליקרב, ומסקינן גם בזה דקדושה, והוי הכל מטעם אחד, דכל היכא דלא בעינן כהן בחיוב כשר אף בפסול, וקרקע היא נ"כ אחת מהפסולים. כז תוס' ד"ה וכי מיהדר לי' וכו' אעפ"י ששיריים מפסיקין בין קומץ לכלי מין במינו אינו חוצץ, - וקשה הא ר"י סבר בזבחים ק"י דגם מב"מ חוצץ, וראיתי בספר קרן אורה שהניח בצ"ע, - ונראה לפי מה שכתב הפליתי בשחט בהמה למעלה אמאי לא מכסה בשביל חיה ואי משום דדם בהמה חוצץ הא קיי"ל בפר' לולב הגזול דמב"מ אינו חוצץ, ותירץ דכיון דדם בהמה אינו במצות כיסוי הוה אינו מינו, יעוי"ש א"כ יש לומר נמי הכא דדוקא שם בזבחים לענין בשר שהעלה על גבי אימורים דהבשר לאו בת הקרבה היא ולא דמי לאימורים הוה כאינו מינו, להכי משני שם ר' יוחנן באופן אחר כמבואר שם, משא"כ הכא כשמדבק הקומץ למנא הוה האי סולת מין במינו ממש להסולת הנשאר דהרי עדיין הסולת של הקומץ לא נתקדש, וכל הקמח ראוי להקטרה דהיינו לקומץ, וכדומה לזה בתוס' זבחים מ"ג ברה"ע לענין דם, - וכה"ג מצאתי ברי"ט אלגזי בפר"ק דבכורות חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים ומסיק הגמ' דמין במינו אינו חוצץ, והקשה לר"י דסבר בזבחים דחוצץ מה יענה להא דבכור, וכתב דהכא גם ר"י מודה כיון דגם השני בר מקדש בבכורה אילו יצא ראשון, משא"כ בשר לא חזי להקרבה בשום אופן, יעוי"ש, - אולם לפי"ז תיקשה על רב דסבר דאף שם בבשר אמרינן מב"מ אינו חוצץ, א"כ תיקשה עליו קושיות הפלתי, - ונראה דלא דמי דם בהמה לענין כיסוי להא דבשר שהעלה ע"ג אימורין, דשם שפיר יש לקרות מב"מ בשר עם האימורין כיון דלכהפ"ח האי בשר לפעמים גם הוא איתא בתורת הקרבה כגון בעולה, משא"כ בדם בהמה דליתא כלל בתורת מצות כיסוי. - כח תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן זאת אומרת כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, והא דפליגי חזקי' ור' יוחנן בפר' התודה בתודה ששחטה על שמונים חלות, וקאמר שם רבא דכו"ע כ"ש מקדשין שלא מדעת וכו', יעוי"ש, - ולכאורה קשה מה הקשו, הלא הכא שפיר מתפרשה הסוגיא דר' יוחנן אמר זאת אומרת כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, היינו דהני תנאי דסברי אליבא דב"ב דלא אמר ב"ב דיחזיר אלא בקומץ, ולא בקידוש, אבל אליבא דרבנן דהיינו ת"ק שפיר יש לומר דסבר כ"ש מקדשין שלא מדעת, - ורבא מפרש לקמן אליבא דר' יוחנן, היינו דסבר ר' יוחנן כרבנן דהכא, - וזהו הטעם דלא יחזיר מטעם דמקדשין שלא מדעת, - ודוחק לומר דהתוס' דייקו מדקאמר ר"י זאת אומרת וכו' ולא קאמר קסברי כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, - דמשמע מזה דנם הוא בעצמו סבר כז, - ואפשר לומר דכוונת התוס' משום דאם אמרינן כן ע"כ דלא אתא המשנה, דהיינו ת"ס דב"ב, כר' שמעון, - והיינו דר' שמעון סבר דלא בעי קידוש כלי כלל כמבואר לקמן כ"ו בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת, והיינו דלא בעי מתן כלי, - והסוגיא קאמר לעיל דהא דקתני כל המנחות אתיא גם כר' שמעון להרבה אוקימתות,