נזר הקודש - מנחות רנח

יח תוספות ד"ה ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, אע"ג דר' יוחנן לית לי' ברירה וכו', הנה מוכח מדברי התוס' דסברי דמאן דלית לי' ברירה סבר דגם ספק לא הוי, אלא לגמרי לא, והיינו שאין ברירה בודאי, אבל נראה דמוכח להדיא מר' יוחנן בגיטין שם שסבר דאף אחרון אינו פוסל, והיינו שגם ספק לא הוי מדאינו פוסל ג"כ, והוי כאילו לא נכתב כלל לשם גירושין, ולזה הי' להתוס' הוכחה דלר"י דסבר אין ברירה דלגמרי לא, והקשו מר"י לשיטתו. יט הנה תירצו התוס' דשאני הכא דקדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין, ביאור הדברים דדוקא באופן שאין תקנה אלא דוקא כשמברר לבסוף כמו באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דע"כ צריך לברר ולהפריש לבסוף זה תליא בדין ברירה, ולמאן דאמר אין ברירה לא מהני משום דלא הוברר הדבר שזהו התרומה מעיקרא, אבל הכא א"צ לברר כלל, דהרי שפיר יש תקנה בלא בירור דהיינו שיפריש י"א חלות מכל מין, וממילא איתקדשו החלות כל היכא דאיתנהו, וכן מבואר בתוס' עירובין ג', אבל נראה להוסיף דהכוונה דבאופן שאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דעתו שלא לברור החלות, ולאכלם כדין לחמי תודה הנאכלים לבעלים, ובדעתו שלא לאכלם כלל, וממילא לא איכפת לן בברירה, והכהן יקבל י"א חלות, נמצא מפסידים הבעלים האכילה של ארבעים חלות, והנה יוצא מזה דבאופן שאין לבעלים קפידא, אין לו שייכות לברירה, וזה גם דעת התוס' רי"ד בקדושין נ"א ד"ה הכל מודים שכתבו ואין זה ענין כלל לברירה, דבשלמא אם אמר לאיזה שארצה שייך ברירה, משא"כ אם אין לו קפידא כלל רק תהי' איזה שתהי' לא שייך כלל ברירה יעוי"ש, וכוונתו דלא רצה כלל בקדושין דאחת מהן רק קידש אחת ויהיו שניהן בספק. י אמנם לא כן דעת הרמב"ם, שכתב בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו דמושך ארבעים מתוך השמונים, והשאר פודן ויוצאין לחולין יעוי"ש, הרי סובר דסמכינן אברירה, ותמוה הלא שיטת הרמב"ם דאין ברירה, וכתבנו לעיל דף מ"ח ביישוב דברי הרמב"ם. א דף עט על מה נחלקו על חוץ למקומו, ויש לעיין מדוע ישונה חוץ למקומו מחוץ לזמנו הלא תמיד שווין הם מטעם ששניהן הן פסול מחשבה, ומה זה ענין לבעל מום, ועי' בקר"א שעמד ג"כ בזה, אבל נראה כי הבדל גדול יש בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו, שזה נקרא פסולו כקודש דהא דחוץ לזמנו וחוץ למקומו לא נקרא פסולו בקודש לר' יהושע כאשר יבואר, והוא דחוץ לזמנו דהקרבן מפוגל אבל דין קרבן עליו, ומטעם זה בעינן בפיגול כהרצאת כשר, ולא הוי פיגול עד שיקרבו כל מתיריו, ולהכי נקרא פסולו בקודש, משא"כ חוץ למקומו דלא בעינן כהרצאת כשר ותיכף נפסל במחשבה. עי' במל"מ פרי"ח מפסוה"מ ה"ז, וכמו שביארנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ו, וזהו טעם ר' יהושע שמדמה חוץ למקומו לבע"מ לומר דכיון דהוי פסול גרידא, בלא דיני קרבן עליו, להכי אין מקדש כלום כמו שנתבאר. ב אמר ר"פ שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח וכו', והנה איל המילואים פירש הר"ב במשניות דהוא קרבן יחיד, ותמוה מה בעי הר"ב בזה, ועיין בהגהות רי"ש שפירש דבקרבן צבור אין חסרון דשלא לשמו, ודבריו תמוהין מסוגיא דלקמן פ"ט, אמנם בעיקר הדבר נראה דהנה לכאורה תקשה למה שונה התנא כל עיקר האי דינא דאיל המילואים, הלא מה דהוה הוה, ובאמת זו היא קושיות הסוגיא, והיינו ר"פ דפריך הכא שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקט איל המילואים, ומשני תנא דידן עיקר מלתא נקט, והביאור בזה דכוונת התנא איל נזיר שזהו הדין הנוהג, ונקט איל המילואים משום דהוא הי' הראשון, דהיינו קרבן עם קדושת הלחם נמצא דלדוגמא נקט התנא איל המילואים, וכוונתו איל נזיר, וזהו ביאור הגמ', ומטעם זה פירש הר"ב דהדוגמא עולה יפה מפני שהוא ג"כ קרבן יחיד, והרי"ז כמו ששונה בהדיא איל נזיר, כיון שזה וזה קרבן יחיד, וזהו ג"כ כוונת רש"י כת"י, והנה הל"א ברש"י כת"י שפירש דאיל המילואים קרבן צבור הוא כוונתו דמפרש בפשט הסוגיא דלהכי שונה איל המילואים שהוא קרבן ציבור, והיינו מפני כבשי עצרת שהם קרבן ציבור, וקתני הראשון שבקרבן ציבור הבא בקדושת הלחם, וזה מדויק בלשון רש"י שפירש מילואים קרבן ציבור, ובשני כבשי עצרת קרבן ציבור, והתרי לישני פליגי גם בפשט המשנה למאי שנה התנא איל המילואים, אם בשביל איל נזיר שהוא קרבן יחיד, או בשביל כבשי עצרת שהוא קרבן צבור, ובעיקר הדבר אם איל המילואים קרבן יחיד או ציבור, לכאורה נראה דפליגי בזה תנאי ר' יאשי' ור' יונתן ביומא ג' דפליגי שם אם משל צבור הוא בא או משל אהרן, ומטעם זה פירש"י בכת"י בתרי אופנים בכדי לאוקמי' המשנה כתרווייהו, אמנם זה ליתא לפי המסקנא דלכו"ע במילואים משלו הוא מביא, וא"כ פשיטא דקרבן יחיד הוא, ויש להעיר מהא דמבואר בירושלמי יומא פר"א דדבר איל המילואים קרבן יחיד הוא, אבל באמת הלא גם מש"ס בבלי במסקנא מבואר דמשלו הוא מביא, וא"כ ע"כ קרבן יחיד הוא, והירושלמי הוא לפי הס"ד דש"ס דילן דבאין משל ציבור, אבל על כל פנים מוכח דאיל המילואים קרבן יחיד הוא אליבא דכו"ע, ואם כן דברי רש"י בל"א תמוה טובא.. ג משנה, הנסכים שקדשו וכו' אם יש זבח אחר יקריבו עמו, גמרא, אמר זעירי אין הנסכים וכו' אפילו תימא ראבר"ש וכו', ביאור הדברים דהועילה השחיטה של הזבח הראשון להיות הנסכים קדושים עבור זבח אחר הזבוח באותה שעה, אמנם ע"כ בל זה בשאין הזבח נפסל אלא מצד הזריקה דהיינו שהשחיטה היתה כהוגן, וגם לא היתה טרפה, דאז הדין דלרבי בשחיטה לחודיא נתקדשו הנסכים להיות קרב עם קרבן אחר, ולראבר"ש בעינן גם קבלה בכוס, ולענין זה הוי כזרוק, אעפ"י שאין הקרבן ניתר טרם שהיתה זריקה בפועל ממש, ובאופן זה לא