נזר הקודש - מנחות רנז

ברירה, איברא דהתוספתא דזבחים פר"ח שונה התנא וז"ל ולא יתנו לבעלים עד שיחללם על כולן יעוי"ש, וכן איתא בתוספתא דנזיר, והובא תוספתא זו בתוס' סוטה י"ח, אבל כיון דחזינן דהמשנה דפסחים ותוספתא דפסחים לא הביאו לתנאי זה, ע"כ הטעם בזה דפליגי בזה תנאי אם אמרינן ברירה באופן הזה, וגם בסוגיא דיומא נ"ה, מבואר דתליא בברירה, והכריע רבינו דבזה אמרינן ברירה, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם להתנאי הזה בפר"ד מה' ק"פ בה"ה להאי דינא דבעינן שיחלל כולן, ואפשר דחילי' דהרמב"ם מדלא קאמר הש"ס בפסחים שם לפרש דבעינן שיחללו מקודם על כולן, מסתמא דש"ס משמע דסברה הסוגיא דבאופן זה אמרינן ברירה, והביאור בזה דשאני ברירה זו משארי ברירה דעלמא, ע"כ הוא מטעם שכתבנו, דהכא לא בעינן חלות. יא והנה התוס' בסוטה נחתו גם כן לומר דשאני בין אם לא הוברר מעולם, לבין אם הוברר מקודם, ואח"כ נתערב, דבזה האופן שכבר הוברר, נקל לומר ברירה, היינו לומר כי זהו מה שהיתה מבורר מעיקרא, ואפשר לומר כי זהו ג"כ כוונתם, והוא דכיון שהוברר מעיקרא, ולא בעינן לדון על החלות, להכי שייך לומר ברירה. יב ואעפ"י שלא אמרינן ברירה באיסור שנתערב בהיתר, הנה כבר ביארו התוס' בתמורה ל"א דדוקא באיסור המבורר מקודם, אבל כשהאיסור נולד בתערובות אמרינן ברירה, יעוי"ש, ביאור הדבר דדוקא כשהתערובות גורם איסור, אז אמרינן ברירה לבטל התערובות, אבל אין אנו סומכין על ברירה להתיר האיסור, ובכל הני דאמרינן הכא התערובות הוא סיבה להאיסור, ובזה סבר הרמב"ם ברירה. יג ולפי"ז נראה בזה כסברת הקרית ספר דטעמו של הרמב"ם הכא מטעם ברירה, דכיון דהתערובות סיבה העיקרית, ואנו דנין בזה דין ברירה, וסומכין בזה דשתתה שלה, ומדלא בדקו לה המים, ע"כ מותרת היא לבעלה, וכמו שנתבאר. יד ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפר"ד ממעש"ש הט"ו האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה וכו' הרי"ז חילל, והקשה מרן הא מבואר דהטעם משום דיש ברירה, ואילו הרמב"ם פוסק בפרק ז' ממעשרות ובפרק א' מתרומה דבדאורייתא אין ברירה, ותירץ מהרי"ק שכיון שזה אמר הרי"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממנפ"ש המעשר פדוי, ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק יעוי"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דהלא אם אינו מבורר איזה סלע הוא מעשר, ממילא אין כאן מעשר כלל, וממילא אין כאן חילול ג"כ, ומצאתי בפתח הבית בדין ברירה שעמד בזה בצ"ע, אמנם לפי מה שביארנו דברי הרמב"ם מבוארין הכא בסוגיא דאם אמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים לכו"ע קדשי, וכתבו התוס' אפילו למ"ד אין ברירה, והיינו כמו שכתבנו דזה עצמו שאנו מחמירין מספיקא לאסור כולם, הרי זה בירור גמור לענין חלות הקדושה, וממילא דברי הרי"ק נכונים דכיון דיאסר כל הכיס מטעם הסלע של מעשר, נקרא זה בירור לענין שתהי' המעשר מחולל. טו אמנם מה שכתב הרי"ק שכל הכיס בספק מעשר עומדת, וכתב שזהו שיטת הרמב"ם לדינא, לפלא בעינו דהלא מבואר דסבר הרמב"ם הכא בחלות תודה ובשתי הלחם דסמכינן אברירה, וא"כ מ"ש הא דחילול מעשר דלא ליסמוך אברירה, וביותר לפי מה שביארנו לעיל שע"כ דעת הרמב"ם דלא הוי כולם בספק, אלא סמכינן אברירה, וע"כ דגם הכא סמכינן אברירה, והטעם בזה אעפ"י שסבר הרמב"ם אין ברירה, אבל כל זה לענין החלות הדבר, אבל אם אין אנו באים לדון על דבר החלות הענין אלא לברר מי הוא הקודש, בזה סמכינן אברירה בצירוף אמירתו לומר שהוא בגדר תנאי דהסלע שתעלה מן הכיס בראשונה הוא יהי' המעשר, והוא מטעם דלא בעינן בזה לומר שעל ידי הבירור תבוא עליו הקדושה, דהרי הקדושה בלאו הכי יש כאן מספיקא על כל הכיס, דע"כ לא ימלט מקדושה דסלע אחת, וקדושה זו בכח הלא ראוי לחול על כל סלע וסלע, הנה בירור זה הוי בירור מעליא לכו"ע.. טז ולפ"ז תצא דין חדש גם בהא דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, דסבר הרמב"ם דלא הוי תרומה מטעם דאין ברירה, כמבואר בפ"ז דמעש"ש ה"א, בזה דוקא בשרוצה לשתות מזה עצמה, אבל אם אמר מה שאני עתיד להפריש מזה שני לוגין יהי' תרומה על יין שבמקום פלוני, דאז דינו כהא דחילול סלע, דבזה מהני לכו"ע מטעם דיש כאן חלות דמספק כל היין אסור, ואז מהני גם ברירה, וכמו שנתבאר. יז שם סכין לא אלימא מכ"ש, הביאור בזה דשאני סכין דהפעולה מקדשת במה שהוא פועל, דהיינו בעצם הקרבן, משא"כ לחמי תודה דהסכין אינו פועל בהם, ורק חשבינן פעולת הסכין גם ללחם, אבל זהו רק מפני שהמחשבה מחברתן להקרבן, ומחשבה זו במקום נתינה בכ"ש עומדת, וזה תליא בקדושה דלדעת, וכן כתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים לתרץ מדוע לא נימא בשוחט לשם חולין דהסכין לא מקדש הדם כיון דאין כ"ש מקדשין אלא מדעת, משום דשאני סכין שעבודה בעצמותה מקדשת הדם, ועוד הכרח לזה לשיטת התוס' חולין ג' דסכין לא בעי כ"ש, והלא מבואר בסוטה י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם, ופירש"י דסכין הוי כ"ש, וכן מבואר בתוס' שאנץ שם, וכן פירש"י לעיל ו' ע"ב, וע"כ צ"ל דהא דסכין מקדש הדם, היינו פעולת הסכין, וא"כ יש להבין הדמיון שמדמי הכא לכ"ש, הלא יש לחלק דשאני הכא שהעיקר הוא הפעולה, וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דכיון דאין הפעולה נעשית בהלחם בעצמותן, רק המחשבה מחברתן, להכי דומה לכ"ש, ומטעם זה אין לומר גם כן דלר"י דסבר דסכין לא אלימא מכ"ש, והכי נמי דשוחט לשם חולין חסרה קדושת הדם, וממילא לא מצי לשנויי בב"ק ע"ו בשוחט לשם חולין, והיינו דר"י בעצמו לא אמר כן רק בדין לחמי תודה, אבל מודה ר"י בכל שוחט לשם חולין דלא חסרה בזה קדושת הדם, וראי' לזה מדברי הרמב"ם שפסק בדין לחמי תודה כר"י, כמבואר בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו, ומכ"ז פסק דשוחט לשם חולין דכשר.