נזר הקודש - מנחות רנו

חלות, ממילא יש כאן בירור על קדושת ארבעים, ולא חסר בירור בדבר החלות של הקדושה, ומה שחסר בירור על אכילת הבעלים, זה אינו מגרע החלות של הקדושה, ושני ענינים הם. ג אמנם הרמב"ם לא סבר כהתוס', והוא דפסק בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו וז"ל תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין, מבואר דסבר דסמכינן אברירה לגמרי, וקשה מובא הא שיטת הרמב"ם דאין ברירה, וכן לענין שתי הלחם פסק הרמב"ם בפר"ח מתו"מ הי"ב דאם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע משוך שתים מהן ומניפן, והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, וזה דלא כפירש"י שם שפירש דמספק כל הארבעה נאכלין בפנים, והיינו דרש"י סמך לברירה, ומדלא חש הרמב"ם לזה ע"כ דסבר דסמכינן אברירה, וקשה הא הרמב"ם סבר בכ"מ אין ברירה, ועמד שם הלח"מ בזה, והנה גם שם יש להקשות אם אין ברירה א"כ מספק היאך תחול הקדושה על השתים, וגם שם אפשר לומר דכיון דאם נחמיר בכל הארבעה מספיקא, הרי"ז כאילו מבורר, וממילא אין זה חציצה להקדושה שתעכב מלחול, וחסרון ברירה אינו במה שנוגע לעניני חולין, וכשנחמיר בדבר, שוב אין זה עכוב להקדושה מלחול, אבל להרמב"ם קשה היאך סמכינן אברירה גם בזה שנוגע לחולין. ד ונראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר דחסרון ברירה מעכב הוא דוקא אם דנין על החלות הענין, כמו חלות קנין גירושין, חלות קנין, חלות הקדש, חלות חילול וכדומה, דבזה אמרינן דחסרון ברירה מעכב החלות מלחול משא"כ באופן שהברירה אין לה שייכות עם החלות, והיינו דהחלות בלאו הכי חל, ולא בעינן בירור לחלות הקדושה, וגם אם אינו מבורר שפיר יש מקום להקדושה לחול, כמו בהא דשתי הלחם דאמר ליקדש שתים מתוך ארבע, ובלחמי תודה שאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, דגם אם אינו מבורר מי המה השתים, ומי המה הארבעים, מ"מ הקדושה חל עליהם כל היכא דאיתנהו, וכיון שאין חסרון בהחלות הקדושה, בזה סבר הרמב"ם ברירה לברור קודש מחולין, ה ביאור הדברים, הנה יש להבין סברת האומרים יש ברירה בכל מקום טעמא בעי, הלא באמת מאן מפיס שזהו מה שהוברר עכשיו הוא אשר הוכן לזה מראש, והלא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וע"כ צריך לומר דהסברא בזה דכיון דנחית לברורי הרי"ז כאילו התנה בגדר תנאי שאיזה שיברור, הוא דראוי לזה, והיינו שלזה התכוון, והתנאי משלים הבירור, ומ"ד אין ברירה סברי דעל ספק אינו יכול להיות חלות, אמנם באופן שאין עיכוב להחלות הקדושה מלחול, והיינו דהקדושה ממילא תחול, גם בלא בירור, כיון שאין צריך לזה, אז אמרינן דמהני תנאי להברירה שתועיל לברר, ואמרינן יש ברירה, ולכן הכא בשאמר תקדוש ארבעים מתוך שמונים דהקדושה בע"כ נחתה לארבעים כל היכא דאיתא, ואמדינן לדעתי' דכוונתו היתה שיברור ארבעים משמונים בזה סמכינן אברירה, בצירוף כוונתו, והרי"ז כאילו אמר בתנאי דלקדשו ארבעים האילו שיברור אותן להיות קדושין. ו ו ונראה להוכיח שזהו שיטת הרמב"ם, והוא דכתב הרמב"ם בפר"ד מסוטה הי"א וז"ל, כתבה שלא לשמה או מחקה שלא לשמה פסולה, כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד, או לתוך שתי כוסות ועירבן בכוס אחד והשקה לשתיהן פסולה, לפי שכל אחת מהן לא שתתה מגילתה, מחקן בשתי כוסות ועירבן וחזר וחילקן לשני הכוסות לא ישקה אותן ואם הקשה כשר, יעוי"ש, הנה מקור הדין סוטה י"ח ובדין הראשון הוא באת"ל, ובדין דשני בעי' דלא איפשטא, וכתב מרן בכס"מ הטעם רבינו בדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות משום דמספיקא לא מחייבינן לה יעוי"ש, ותמוה לי טובא דהלא עיקר השתיי' הוא לברר על הטומאה, וכיון דמספיקא הוי א"כ הוי ספק בבירור, וא"כ לא יצאנו מספיקא עדיין, ואסורה היא לבעלה, וממילא הרי היא כדמעיקרא. ז והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב בטעם הרמב"ם משום דיש ברירה, והוברר כי כל אחת שתתה משלה יעוי"ש, אבל תמוה לי בשתים, א) הלא שיטת הרמב"ם דבדאורייתא אין ברירה, כמבואר, ב) דלפי"ז מדוע לא אמרינן ברירה בדין הראשון ג"כ, דהיינו באופן שהיתה המחיקה לתוך שתי כוסות, ועירבן לתוך כוס אחד, והשקה לשתיהן, מדוע לא אמרינן ברירה, וכל אחת שתתה משלה. ח ונראה דסבר הרמב"ם דברירה שייך רק בשעושה ברירה מהתערובות, והחלטת המברר בעינן שיאמר כי הוא זה, ואז אחרי החלטת המברר, יש הסכמה גם מצד הדין, וזהו ההבדל בין דין הראשון לדין השני, דבדין השני כשמברר ועושה חלוקה בהמים של תערובות, הנה חלוקה זו אמרינן דכן הוא האמת, משא"כ באופן שלא היתה ברירה מצד חלוקה, אלא כל אחת שתת בתערובות, אין כאן תורת ברירה, והוא מטעם דלא שייך ברירה רק באופן שנחית לברר, ולא באופן שנחית אדם לספיקא. ט והא דפסק הרמב"ם הכא יש ברירה, אעפ"י שפוסק בכ"מ אין ברירה, נראה דשאני להרמב"ם בין אם בעינן לדון על החלות של הדבר לבין אם באנו לדון רק לברר החלקים בלא שום חלות, והיינו כמו הכא במי סוטה, דהחלות של הלשמה כבר חל, ועתה לא באנו רק לברר חלק של כל אחת, הנה בזה הכריע הרמב"ם דאמרינן ברירה. ו ויש ראיה לזה מהמשנה פסחים צ"ח הפסח שנתערב בפסחים כולן ירעו עד שיסתאבו ויביאו בדמי היפה שבהן וכו' ומדלא קאמר התנא דלא ישתמש בהמעות עד שיתחללו כולן, משמע דגם במחלל הדמים של אחת מהן מותר להשתמש תיכף בהמעות, וע"כ שהוא מטעם ברירה, וגם בתוספתא דפסחים פר"ט איתא להאי דינא בארוכה, ולא פריש התנא לתנאי זה, וע"כ דסבר התנא דאמרינן בזה