נזר הקודש - מנחות רנ

טעם שהוא כעיקר דאז בתרומה הדימוע שלו פוטר מן חלה, וזהו מפני שתרומה פטור מן החלה, ועל זה בעי רבא אם הדימוע הזה תורת תרומה עליו להיות פטור מן החלה, או דלמא שאין תורת תרומה על זה להיות פוטר מן החלה, ובעי' זו לא איפשטא, וכמובן יש לנו למיזל לחומרא, לומר דאין עליו תורת דימוע, ולענין חלה חייבת בחלה כשנתערב לחם תודה בעודה עיסה עם עוד עיסה מן החולין, ואפילו בנו"ט של הלחם תודה חייב בחלה, ובזה אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם שאינה מדמעת, ולכאורה תמוה מדוע פשיט לקולא, וכאשר תמה מרן כמבואר שם, אבל לפי מה שכתכנו אתי שפיר, דהרמב"ם שפסק אינה מדמעת היינו שאין על הדימוע תורת תרומה, וזהו שמדייק בתרומה, לומר שאין על זה תורת תרומה, ואינו פוטר מן החלה והוי לחומרא, וכמו שנתבאר. יא איתא בירושלמי פר"ז דדמאי ה"ג פשיטא הדא מלתא נשרפו הפירות התרומה בטיבולה, נשרפה התרומה לכשיאכלו הפירות קדשה תרומה למפרע, והובא דברי הירושלמי בביאורי הגר"א שנות אליהו פר"ד דתרומות ה"ב וז"ל פירש שלא קדשה המעשר עד שיאכלו הפירות ואז קדשו המעשר למפרע יעוי"ש, מבואר להדיא דקדושת התרומה אינה נגמרת רק בתנאי שיאכלו הבעלים הפירות, ואח"כ נעשה הקדשוה בלמפרע, ומזה שתים שמענו, א) דקדושת תרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים עד ראשית א אכילת הבעלים, ב) שלאחר חלות הקדושה שוב לא פקעה, וממילא לא יצוייר שתיהדר לטבלה, (ולפי"ז ת"כ הא דתנן במשנה טבו"י פר"ד נשבר הלגין החביות בטבלה, היינו כמו שפירש הרב ברטנורא שנשבר מבעו"י טרם חלות התרומה, דאם אחר כך היינו אחרי החלות שוב לא נפקעת הקדושה, ויצאת מידי מבל, והרמב"ם בפר"ח מטו"א הביא להאי דינא, ולפלא שלא ציין מרן הכס"מ מקור הדין למשנה זו) ולא כתב דהאי דינא דנשבר הלגין מיירי מבעו"י טרם שנתקדש בקדושת תרומה, ע"כ התנאי דמשתחשך שכתב הרמב"ם ברישא בנשבר החבית ע"כ כוונתו גם על הא דנשבר הלגין, וכן בפיה"מ מדייק וכתב וכן נשבר הלגין קודם הערב שמש יעוי"ש), ולפי"ז יש לעיין מדוע לא הסתפק רבא בדין תרומת לחמי תודה אם דינה כתרומה גם לענין זה, דהיינו אם נאבדה התרומה, והוא דין הירושלמי, והנה כמו כן יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דהירושלמי דקדושת תרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים. יב ונראה להוכיח דע"כ האי דינא דהירושלמי נדחה מכח הא דאיתא בתוספתא פר"ב דתרומות כיוצא בו וכו' לכשיגיע לעיר וכו' נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטבלה משהגיע לעיר דבריו קיימין יעוי"ש, הרי מבואר דאף בשבא לעיר ומצא שהפירות נגנבו או נאבדו, ומכל זה התרומה בקדושתה, הרי חזינן דלא תלוי קדושת התרומה בתנאי דקיום הפירות המתוקנין, וממילא אין מקום להסתפק בדין אם נאבדה התרומה, והנה ע"כ הכריע רבא לדינא כהתוספתא, ומטעם זה אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דהירושלמי מטעם דע"כ רבא הכריע בזה כהתוספתא, ודינא דהתוספתא מבואר ברמב"ם פר"ה דתרומות הכ"ו לפי מה שמפרש דין המשנה דהמניח פירות להיות מפריש וכו' דעיקר החשש שמא לא הפריש אלא אחר שאבדו, אבל אם היתה ההפרשה בשעה שהי' קיימין שוב אין לחוש לנאבד, וזהו כדין התוספתא, ושיטת רבא בסוגיא דהכא, וכמו שנתבאר. בדין מינוי וחינוך כהן גדול א דף עח אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת למשהו ואחת לחינוכו מר בר רב אשי אמר שלש ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, וביאור הדבר דכשלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט איכא שלש אחת בשביל חינוך כהן הדיוט, ואחת בשביל חינוך כה"ג, ואחת החביתין שבכל יום, וזהו פירש"י ותוס', והנה הובא בתוס' יש מפרשים כגון שעמד ביוהכ"פ דעבודת יוהכ"פ בעי כהן גדול, ביאור הדברים שמפני שעבודת יוהכ"פ אינה כשרה אלא בכהן גדול, וא"כ אם כבר עבד עבודת כהן הדיוט בעי שתי מנחות אחת בשביל חינוך כהן גדול, ואחת חביתין שבכל יום, וכשלא עבד בעי שלש, משום החינוך של כהן הדיוט, וכוונתם לפרש ביוה"כ משום דאם לאו יוה"כ כשר כהן אחר להקריב עבורו, וביוהכ"פ מחויב הוא עצמו להקריב, והנה מלשון התוספתא סוף שקלים איתא שעובד בידו, משמע שצריך הוא בעצמו להקריב המנחת חינוך, ומה שהשיג הברכה"ז על הכס"מ מדוע לא כתב שדין זה מש"ס דילן, נראה פשוט שכוונת מרן על זה שכתב הרמב"ם שעובד בידו, שדין זה ליתא בש"ס דילן אלא הוא בתוספתא. ב והנה בירושלמי פר"ז דשקלים איתא מביא שתים, גם כשלא קרב כשהוא כהן הדיוט, דאיתא שם בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כהן גדול מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום, וזה סתירה לש"ס דילן, אבל מרן מיישב בזה שמפרש דהאי לעבודת היום הכוונה לחינוך של כהן גדול, וע"ד המנחת חביתין של כהן גדול שמקריב בכל יום לא מיירי הירושלמי, מטעם שזה פשוט, וזהו כוונת מרן שכתב בהא דכתב הרמב"ם ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהוא מקריב בכל יום, כתב מרן פשוט הוא, וכוונתו שלא חשיב לה הירושלמי מפני שהוא פשוט, וא"כ אין סתירה מש"ס דילן להירושלמי, אבל יש לתמוה מדוע הביא מרן דברי הירושלמי, ולא הביא מה שמבואר בש"ס דילן להדיא, ומצאתי בספר ושב הכהן בחידושיו למנחות שעמד בזה, ולחדש יצא דסבר הרמב"ם דעבודה הראשונה לחינוך כהן הדיוט צריך לעובדה בידו דוקא, וזה נלמד מהירושלמי, אמנם אחר כך