נזר הקודש - מנחות רמט

של ספק, והרי הוא בר פטור לגמרי, ובזה מיושב הא דהקשה מרן דלא הי' לרבינו לכתוב פטורין ממיתה דהא מיתה ביד"ש הוא וקמי' שמיא גליא, ומי פשטא בעי' יעוי"ש, ונראה דסבר הרמב"ם דחידוש דין הוא, בספק חיוב מיתה, דמיתה ביד"ש דינו כמיתה ביד"א, ובי"ד של מעלה מחויב לפסוק כמו שהדין מיתה ביד"א, וכיון שלענין מיתה ביד"א הוי בספק בר פטור גם מעצם הדין, הנה כמו כן הדין כלפי שמיא ונקרא בר פטור כלפי שמיא ג"כ, ולפי מה שפירשנו לעיל אתי שפיר דלא שייך הכא הספק כלפי שמיא לחודיא דהלא איכא נפק"מ ג"כ לדידן לענין חיוב תשלומין וחומש, ולדידן נקרא בר פטור לענין תשלומין, ממילא לא נקרא ג"כ בר מיתה בידי שמים כדין ספק מחויב מיתה דהוי בר פטור, ואין זה דמיון להא דספק כופר שכתבנו לעיל, דשאני התם דכיון דיכול לתקן בתשלומין, א"כ לא נקרא זה ספק מיתה, משא"כ בנידון דידן דלא אפשר בתשלומין, א"כ הרי"ז ספק מיתה לחודיא, וספק מיתה יצא בכלל חיוב לגמרי, ונקרא בר פטור, ונראה דכן הדבר בעלמא בכל הספיקי מיתות הן בדי"א והן בדי"ש, באופן שליתא לתקנה ע"י תשלומין, והכא ליתא לתשלומין מטעם דלפי דמים משלם, ואין כאן דמים כדלעיל, דנפקע ממנו החיוב לגמרי, ולא הוי עליו תורת ספק מיתה כלל, וזה משמיענו הרמב"ם, ונכון הוא בס"ד. ה ובעיקר בעי' דרבא אם חייבים מיתה וחומש בתרומות לחמי תודה, יש להעיר מדוע לא פשיט הסוגיא ממשנה ערוכה מעילה ט"ו דחשיב שם צירוף תרומות ולא חשיב תרומת לחמי תודה, ולכאורה אפשר לומר דלא חשיב שם רק באופן שיצוייר התשלומין דבשוגג בפירות מתוקנים ונעשים תרומה ע"י הפרשה, משא"כ תרומת לחמי תודה שאינם בתשלומין להיות נעשים תרומת לחמי תודה, דע"כ לא אפשר להיות לחמי תודה ע"י התשלומין שמחויב לשלם עבור הלחמי תודה שאכל מפני שאין לחם תודה רק במחויב תודה, ולא במחויב תשלומין עבור הלחם שאכל. ו אמנם יש להעיר דאפשר דיתכפר גם בתשלומין של פירות מתוקנים הנעשים תרומה אעפ"י שלא נעשה תרומת לחמי תודה, והיינו דאם אמרינן דלחם תודה איקרי תרומה להכי סני באופן שהתשלומין נעשים תרומה מפירות מתוקנים כתשלומי תרומה דעלמא, וראיה לזה מהא דחזינן דגם באוכל ביכורים בשוגג ישנו בתשלומין פירות מתוקנים וע"כ דלא נעשה התשלומין ביכורים, והיינו דע"כ אין זה ביכורים ואפי' אם אמרינן דתורת תוספת ביכורים עליהם, מכ"מ הא אין חיוב חומש בתוספת ביכורים כמבואר במשנה פר"א דביכורים מ"ח באחריות ביכורים שגם כן תורת תוספת ביכורים עליהם כמבואר בירושלמי, ומ"מ אין בזה חיוב חומש, וכן מבואר בפרי"ג מ"י דאיתא שם תוספת ביכורים וכו' ולא חשיב חומש, וא"כ אין התשלומין כתשלומי תרומה דעלמא, ומכל זה חזינן דחשיב שם התנא ביכורים, ואם כן תקשה מדוע לא חשיב שם תרומת לחמי תודה. ז ונראה לומר דכוונת המשנה שם במעילה לחשוב כל מיני התרומות אשר יצטרפו כולם לכשיעור, היינו אופני התרומות אשר יצוייר אצלם עניני תרומה פחות מכשיעור מדאורייתא גם מראשית התקדשם, דהיינו דכל התרומות דחשיב התנא אין להם שיעור בהפרשתם, ויתקדשו גם בפחות מכשיעור, וגם תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה, מ"מ יצוייר שבא בהפרשה פחות מכשיעור היינו פחות מכזית באופן שגם בפחות מכזית ישנו לשיעור אחד מעשרה וכל אלו בצירופם יצטרפו לשיעור כזית, משא"כ בתרומת לחמי תודה אשר לא יצוייר פחות מכשיעור בראשונה בראשית הקדושה, דהרי ע"כ חלה שלימה היא באה, ואפילו למ"ד לעיל ע"ו דיכול לעשות הרבה חלות, אמנם עכ"פ אינו יכול לעשות בפחות מכזית, וא"כ תמיד בא הפחות מכשיעור, משיעור שלם, וא"כ אינו בדמיון להתרומות דחשיב שם התנא, וא"כ לא תקשה לרבא מדוע לא פשיט מהמשנה דמעילה, מטעם דאפשר לומר דהתנא לא חשיב אלא אופני התרומות כאלה אשר גם בראשיתם יצוייר שהמה בני פחות מכשיעור, כן נראה לבאר בזה. ח והנה לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם דפסק בזה לקולא, משום דתליא בזה דפליגי תנאי בתשלומי תרומה אם לפי מדה או לפי דמים משלם, ורבא ע"כ סבר דלפי מדה משלם, בזה יש ליישב ג"כ הא דלא פשיט רבא האי דינא מהמשנה דמעילה, והיינו משום דכיון דפליגי תנאי ג"כ אם לפי מדה משלם או לפי דמים. והיינו ר"ע וריוב"נ, כמבואר בפסחים ל"ב שם וא"כ מפרש רבא דהמשנה דמעילה הוא אליבא דר"ע דסבר לפי דמים משלם, וזה ליתא בתרומות לחמי תודה, ורבא סבר לפי מדה משלם, ומטעם זה אתי שפיר דפסק הרמב"ם לקולא, והיינו דהרמב"ם סבר דלפי דמים משלם וכמו שביארנו שיטתו בספרנו דברי סופרים סי' א', ושפיר פסק לקולא הכא משום דאין כאן שילום דמים. ט שם, מדמעת או אינה מדמעת, ופירש"י לענין . ביטול שיהא צריך להעלותה באחד ומאה, ולא איפשטא, וקשה טובא מהתוספתא תרומות פר"ח דתניא שם וכן פרוסה של לחה"פ וכו' וכן בחלות התודה יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דלחמי תודה בעינן מאה לבטל, ועיין בספר אור שמח ה' מאכ"א פרי"ד הט"ז שהעיר בזה בצריך עיון, וביותר תקשה על הרמב"ם דפסק בפר"ט ממעה"ק הי"ג להקל, ומשמע מדבריו דלא בעינן מאה לבטל, וע"כ משום דאין דין לחמי תודה כתרומה, וזה היפך דברי התוספתא. י והנה לולא דמסתפינא אמינא דבעי. דרבא לא לענין ביטול מיירי, דזה פשיטא דבעי ביטול במאה, דלא גרע קדושת לחמי תודה מקדושת תרומה, וכיון שכן הדין בתרומה ובשר קדשים, הנה כן הדין גם בלחמי תודה, אלא עיקר בעי' דרבא אם הדימוע דין תרומה עליו, ונפק"מ לענין חלה, שדימוע דאורייתא, דהיינו באופן שאין שיעור ביטול דליבטל מן התורה, כגון אם אין רובא לבטל, או באופן שיש