נזר הקודש - מנחות רמח

בלישה, והנה אז עדיין אין בהחלות קדושה קודם אפייתן בתנור, וקודם שחיטת הזבח, וע"כ ההרמה הוא רק מתורת תרומה, וכמו שפירשנו לעיל הסוגיא, ואם אמרינן דבעינן מחובר בתורת קדשים, א"כ חסר שם מן המחובר, וע"כ דכל עיקר האי דינא הוא רק מתורת תרומה, ולא בעינן אלא מוקף לחודיא, איברא דהתוס' כתבו לעיל דהקדושה נגמרת אח"כ אבל לא כתבו התוס' דבעינן מחובר בעת חלות הקדושה, והיינו דהתוס' לשיטתם דלא בעינן אלא מוקף בעלמא, וסגי המוקף שבשעת הרמה, ובעיקר דברי התוספות כתבנו לעיל להקשות, אבל על כל פנים מוכח דרק תורת תרומה איכא בזה, ודין תרומה זו כדין תרומת מעשר דבעי מוקף מטעם דכתיב ממנו. ג ובזה יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דבעינן מחובר בשעת הרמה, והיינו דסבר דאין זה אלא מצד תרומה, וממילא מובן שדינו כדין תרומת מעשר, וכיון שכתב הרמב"ם שדינו בעשרה ממילא דינו דהרמה תהי' במוקף, והא דנקט התנא האי דינא שיטול מן המחובר, נראה דמפרש הרמב"ם דהתנא ע"כ סבר דדין זה הוא מצד הקדושה, ולזה בעינן קרא מיותר ללמדנו דבעינן הרמה בקדושה ובכלי שרת גם כן, וע"כ דלא סבר האי תנא דיכול להרים התרומה בלישה, והוא דסבר האי תנא דהרמה צריכה להיות בקדושתה, אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר להאי דרשא מטעמים השנים, א) משום דסבר להלכה דיכול להרים תרומת לחמי תודה בלישה כמו שכתבנו לעיל, ב) משום דאם נתפוס דרשא זו דבעינן הרמה בקדושה ובכלי שרת, א"כ תקשה היאך יליף התנא גז"ש דממנו ממנו ללמדנו דתרומת לחמי תודה אחד מעשרה, והא בעינן שתהי' הגז"ש מופנה, ולכהפ"ח. מופנה מצד אחד בעינן שזהו שיטת רבנן כמבואר בנדה כ"ג יעוי"ש, וע"כ שזהו שימת הרמב"ם, וע"כ האי תנא סבר דלא בענין גז"ש מופנות, ודריש גז"ש אף אם היא אינה מופנה, ודריש ג"כ דהאי ממנו בא להורות דבעינן מחובר מצד ההקדש, ובעינן בכ"ש גם כן, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר לא הביא האי דינא שלא יטול מן המחובר, ובמו"ש. ד ונילף מתרומות חלה, ופירש"י דהוי אחד ממ"ח, ורש"י כת"י פירש אחד מכ"ד, ולא פליגי אלא אחד ממ"ח הוא שיעור הנחתום, ואחר מכ"ד הוא שיעור הבעה"ב, ותמוה טובא הלא אין שיעור לחלה מן התורה, ודינה כתרומה, כמבואר בספרי, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה דבכורים, ובשו"ע ה' חלה, ותמהו בזה גם המפרשים. ה ונראה דכמו דבתרומה יש שתי מצות תיקון הכרי שהוא במשהו, ומצות נתינה שיש לה שיעור, הנה כמו כן בחלה, דמצד תיקון העיסה סגי במשהו כמו בתרומה, אבל מצד קיום מצות נתינה שתהא נקראת חלה בקיום הנתינה לכהן יש לה שיעור מן התורה כפי ששיערו חכמים, וכמו שכתב הרמב"ן בשם הר"ת בחידושיו לשבת ט"ו, שמאי אומר מקב לחלה, שכתב שמעתי בשם הר"ת דכיון דכתיב בחלה תרימו תרומה פירש ותינתן לכהן וקי'י'ל שיעור אוכלין בכביצה, פחות מכן אינה חלה, ולא מקיימא בי' מצות נתינה ושמאי אזיל בתר דעתו של בעה"ב שהוא מפריש אחד מכ"ד, נמצא שהוא מפריש מקב בביצה, והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש אחד ממ"ה, נמצא מפריש מקביים חלה של כביצה יעוי"ש, נמצא דלענין נתינה לכהן יש שיעור מן התורה, ומסוגיא זו ראי' לשיטתם ופריך שפיר ונילף מחלה, וכמו שנתבאר. א בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליה מיתה וחומש וכו' ולא איפשטא, ומזה יש לתמוה להרמב"ם דפסק לקולא, אעפ"י שספד"א הוא, עוד תמהני טובא ממה שפסק הרמב"ם בפר"ח מבכורים ה"ט גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו' ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה, והוא דין המשנה בפר"ג דחלה, הרי מבואר דבספק מיתה פסק הרמב"ם להחמיר, וא"כ הכא ג"כ הוי ספק מיתה, ומדוע פסק להקל, ודוחק לחלק בין הספיקות דהתם הוי ספיקא דמעשה, והכא הוי ספד"ד, דמ"ש. אה ב ונראה דלענין חיוב מיתה וחומש יש תנאי התשלומין דהיינו חיוב דמים, ולכאורה הא אין דמים לתרומת לחמי תודה, אמנם אפשר לומר לפי מה שפליגי תנאי ואמוראי בפסחים ל"ב בתשלומי תרומה לפי מדה משלם או לפי דמים, ורבא ע"כ סבר דלפי מדה משלם, וא"כ לא בעינן שיווי הדמים, ושפיר ישנו להתשלומין בתרומת לחמי תודה כבכל הקדשים, דהאוכל קדשים ישנו בתשלומין ועיין בתוספתא דשקלים פר"ג אות י' א"ר יוסי וכו', ואין זה דמיון להא דספק חלה דמחויב בספק מטעם דהתם שייך תשלומין של דמים, והכא ליתא ע"כ בתשלומין. ג אבל אין זה מספיק דהלא אף אם אמרינן דאינו בר תשלומין, מ"מ אם אמרינן דיש חיוב מיתה וחומש, הרי הוא עומד בחיוב, ואינו בקיום והרי הוא בלא כפרה על אותו עון, ומצינו בזה לענין חיוב כפרה לענין כופר, בגיטין מ"ג בשור שהמית לחצי עבד וחצי ב"ח דמבואר שם דכיון דאין לו יורשין למי ישלם אמר רבא שם ראוי ליטול ואין לו, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מנזיקי ממון ה"ב שכתב ראוי ליתן ואין מי יקחנו, וע"כ הביאור בזה דנשאר מחוסר כפרה, ולא שייך שם לומר דספק כפרה לחומרא כמו"ש הרמב"ם בשור של שני שותפין דצריך לשלם לכל אחד כופר שלם מטעם דספק כפרה לחומרא כמו"ש הה"מ שם, וע"כ דשאני הכא כיון דאין כאן מי שיטול כיון דהיורשים אינם יורשיו, והכי נמי ע"כ סברת רבא בבעי' זו דאף אם אמרינן דיש חיוב מיתה וחומש, אמנם אם אין כאן דמים לשלם ממילא יהיה מחויב כפרה, וישאר בלא כפרה, וא"כ תקשה מדוע פסק הכא רבינו להקל, ומשמע מדבריו דאפילו חיוב אין כאן כמבואר. ד ונראה דסבר הרמב"ם דספק מיתה ביד"ש דינו כספק מיתה ביד"א, וכמו שאמרה תורה בספק מיתה ביד"א דספק נפשות להקל, וע"כ דשם הדין דיצא לגמרי מחיוב, והיינו אפילו מספק חיוב, וההרגו חייב מיתה בודאי, כן גם בספק מיתה ביד"ש הדין דמספיקא פטור הוא לגמרי, ויצא גם מספק חיוב