נזר הקודש - מנחות רמו

על חברו, התם לא נתמעט רק שלא יטול מקרבן על חברו, אבל אינו מוכח בדין שיווי, ב) אדרבה מבואר הכא להיפך וזהו דכיון דמסיק דאפרישנהו בלשייהו, וא"כ ע"כ אותן הארבע חלות גדולות יותר מהחלות של תרומה. ו ונראה דכוונת התוס' לסוגיא דידן, וזהו לרב הונא דאמר לקמן ע"ב מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא מ"ט מצת כתיב מתקיף לה ר"פ טעמא דכתיב מצת הא כתיב מצות לא, והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ומשני ההוא פליגא, מבואר מזה דלר"ה אין דלר''ה אין להפריש תרומה בלישה, מטעם דבעינן ארבעים חלות דוקא, ולכאורה קשה מאי פריך מהא דשמואל הא גם שמואל מודה דלמצוה בעינן ארבעים חלות, וע"כ צריך לומר דכיון דאמר רב הונא דרק במנחת מאפה יצא בחלה אחת, מטעם דאזלינן בתר הכתיבה דכתיב מצת חסר, וי"ו, ונשמע מזה דבמקום דכתבה תורה מצות מלא, ע"כ הוא לעיכובא, ואכתי קשה עיכובא מנלן, ואם בשביל דכתיב מצות מלא, זהו מטעם אחר, משום דבע"כ איכא בלחמי תודה רבים, משום דיש כאן בע"כ רבים, דאפילו לשמואל ע"כ ארבע בעינן, ולא משכחת חלה אחת, ולא אפשר למיכתב מצת חסר דמשמעו אחת משום דלא סגי בלא ארבעה, וא"כ אכתי איכא למימר דכתבה תורה מצות מלא משום דלא אפשר, אבל במספר ארבעים הוא רק למצוה, וע"כ צריך לומר דרב פפא לסימן בעלמא נקט הא דכתיב מצות, ועיקר הלימוד המורה עיכוב הוא מאחד הכתוב בתודה, וזהו שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן", ומשמעות אחד שהוא שוה להנשארים, ובא למעוטי שלא יפריש תרומה בלישה, שאז תהי' חלת התרומה קטנה משל הנשארים, אלא בעינן שיהיו כולן שווין, וזה לא אפשר רק אם יאפה ארבעים, ומפריש תרומה מן האפויות, וא"כ הרי"ז כמו שנה הכתוב לעכב שיהיו ארבעים חלות, וזהו עיכובא, וזהו שמסיק הש"ס הכא ההיא פליגא, ולזה כיוונו התוס' בזבחים בשני התירוצים, דתירוץ ראשון הוא אליבא דשמואל, והתירוץ השני הוא אליבא דר"ה דע"כ דריש מהא דאחד האמור בתודה שבעינן שיהיו כל החלות כשל תרומה, נמצא דהאי דינא אם בעינן שיחיו החלות שוות לשל תרומה תליא גם כן בפלוגתא דרב הונא ושמואל, והרמב"ם דפסק כשמואל, ממילא לא כתב כלל האי דינא דבעינן שתהי' החלות שוות לשל תרומה, והא דלא כתב כן דלמצוה לכתחילה בעינן שתהי' החלות שוות לשל תרומה, משום דזה נכלל במה שכתב דלמצוה בעינן ארבעים חלות, וממילא החלות שוות לשל תרומה, וכמו שנתבאר. ז תוספות ד"ה דאפרשינהו בלישייהו, לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפר. התודה שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם, ותימא דבסוף פר"ק דנדרים וכו' וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה יעוי"ש, ותמהני טובא מה ענין תרומה לקדושת הזבח, הלא שני דינים הם בלחמי תודה היינו דיש דין תרומה ליתן לכהן אחד מעשרה כדין תרומת מעשר כמו שמבואר לקמן ע"ז ע"ב, ויש עוד דין דהחלות יתקדשו בקדושת הזבח, וטרם שיתקדשו בקדושת קרבן אסור באכילה בין לכהן התרומה ובין לבעלים השיריים, אבל דין הפרשת התרומה אינו מאוגד עם הקדושת הזבח שמקדש החלות, וזהו ביאור הגמ' בנדרים י"ב במסקנא דתרומת לחמי תודה מיירי לפני זריקת דמים טרם שנתקדשו בקדושת זבח, ומ"מ שם תרומה חלה על חלקו של כהן, והוי זה דבר הנדור ממש, והאומר הרי עלי כתרומת לחמי תודה הוי נדר מעליא, ומה ראו בעלי התוס' על ככה לומר דלא חל שם תרומה טרם שנתקדשו החלות בקדושת זבח, ודוחק לומר דלא הוי כגמר מלאכה לתרומה טרם שנתקדשו בקדושת זבח, משום דמה ענין גמר מלאכה שייך בהקדושה, ופשיטא שיכול ליתן לכהן חלה אפויה גם טרם קדושת החלות על ידי הזבח, ופשיטא דכמו כן יכול ליתן בלישה, וחלה שם תרומה על מה שנותן לכהן. ח וגם בזה שכתבו התוס' דלא חל שם תרומה עד אחר אפייה, דלפי"ז קשה מדוע מסיק הש"ס בנדרים שם דהאומר הרי עלי כתרומות לחמי תודה לפני זריקה אסור, מטעם דהוי דבר הנדור, ולא דבר האסור, ואם אמרינן דאין זה תרומה עד אחר אפייה, והיינו ג"כ עד אחר שיתקדשו בקדושת הזבח, א"כ אין זה דבר הנדור, וע"כ מוכח משם דתיכף משעת דפרשה נאסר משום תרומה, והוי דבר הנדור, וראיתי אח"כ בתוס' נדה ו' ע"ב שכתבו בהדיא דמדחזינן שם דהמתפיס בתרומות לחמי תודה נאסר הככר דע"כ חלה קדושת תרומה בעודה עיסה, וכן מבואר בהמאירי שם בנדרים שכתב וז"ל ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם יעוי"ש, מבואר דסבר דע"כ חל שם תרומה תיכף ומיד בשעת הפרשה, סו"ד דברי התוספות הכא, צע"ג. ט כתב הרא"ש שם בנדרים אלא דאפרשינהו בלישה, אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות, ונתן אחת מכל מין לכהן, ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת יעוי"ש, ויש לעיין מדוע בעי שיעשה תחילה עשר חלות, ולא סגי שיטול חתיכת בצק באומד שהיא אחת מעשר להיות לתרומה, ואפשר שדעת הרא"ש כשיטת הרמב"ם דלא סבר כאבא אלעזר בן גומל בתרומות מעשר דניטלת באומד. אלא בעינו דקדוק בשיעורה כמבואר ברמב"ם פר"ג מתרומות ה"י, והכא לתרומת מעשר מדמינן, ובעי לדקדק בשיעור עשרה, להכי יש לעשות מקודם עשר חלות, ובזה יכול לכוון שתהי. התרומה בשיעור מכיון ומצומצם, וזהו שיעשה כל החלות העשר בשוות להדדי. י אבל לפי"ז קשה מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא, וע"כ צריך לומר דהכא בתרומות לחמי תודה כיון שבלאו הכי לא ינצל מנטילה דמאומד, דהרי גם כשמפריש חלה אחת אפויה אין כאן צמצום, דגם כשעושה עשר חלות ומכוון שיהיו כולן שוות, אין זה אלא בגדר אומדנא, וא"כ מה לי אם האומדנא