נזר הקודש - מנחות רמה

דהמשנה לפי פירושו בפיה"מ לר"ש תנן, וצריך עיון, ואפשר דכוונת רבינו דמצוה להדר שלא תהי' חתיכה אחת מן הכפלות פחות מכזית, והיינו דאין זה הדין המשנה אלא מצוה בעלמא דכיון דיש חשיבות לכזית יותר, להכי מצוה להדורי שלא תהי' הכפלה גם באחת מהן פחות מכזית, והיינו דלא אפשר לצמצם שתהי' בשוה, אבל יש להדר שתהי' כל אחת לא פחות מכזית. ז והנה בהא דאמר ר"ש דמנחת"כ אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה, משמע מזה דמנחת חוטא של כהנים דבעי קמיצה לר"ש דסבר דמנחת חוטא של כהנים נקמצת בעי פתיתה, וכמו שכתבנו לעיל, ובזה מדויק דברי רש"י שפירש מנחת נדבה דהיינו לאפוקי מנחת חוטא, ומצאתי במל"מ בפרי"ג ממעה"ק שמדייק כן מדברי רש"י, ומוכיח גם כן דמנחת הסולת בעי ג"כ פתיתה משום דמנחת חוטא היתה באה סולת, ובאמת יש לדייק מברייתא עצמה היה עומד ומקריב מנחת מנחות וכו' מברך שהחיינו ופירש"י מנחת העומר, והרמב"ם בפר"ז מתמו"מ כתב דאם מקריב מנחה מן החדש מברך שהחיינו יעוי"ש, משמע דמפרש הרמב"ם גם כן ברייתא זו דמיירי לענין הקרבת העומר, ומבואר הכא דבעי מנחת העומר פתיתה, ומנחת העומר היא מנחת הסלת, ומזה תמוה על הרא"ם שפירש בכוונת רש"י בחומש דמנחת סולת לא בעי פתיתה, וכבר עמדו בזה, ולפי מה שביארנו ע"כ דעת הרמב"ם דמנחת הסלת בעי פתיתה, כמו שנתבאר. א דף עו אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, והא בעינן ארבעים למצוה, והא בעי אפרושי תרומה מנייהו וכ"ת דמפריש מכל חדא וחדא אחד רחמנא שלא יטול פרוס דאפרישנהו בלישייהו, והנה יוצא מסוגיא זו דשאני בין דינא דארבעים לדינא דבעינן שתהי' התרומה חלה שלימה ולא פרוסה, וזהו מדלא משני הסוגיא בהא דפריך שלא יטול פרוס דזהו למצוה, כמו שמשני בהא דפריך והא בעינן ארבעים ומשני דארבעים הוא רק למצוה, ומדלא משני כן גם בהא דפריך שלא יטול פרוס דזהו רק למצוה, מבואר דזה מעכב בדיעבד, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ט ממעה"ק הכ"ב וזה לשונו ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה והוא שיפרוש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוסה יעוי"ש, הרי חזינן דלדין זה שלא יטול פרוס כתב בדוקא, ויש להבין מדוע ישתנה דין זה דשלא יטול פרוס דהוא לעיכובא יותר מהדין דארבעים שהוא רק למצוה, הא לפי הכלל דבעינן בקדשים שנה עליו הכתוב לעכב, א"כ אין הבדל בין דינא דארבעים לדינא דשלא יטול פרוס. ב ונראה לפום האי כללא שכתבו ומסרו לנו הראשונים דבכ"מ שאמרה תורה מצוה בלכתחילה אעפ"י שאינו מעכב, אבל עכ"פ ראוי לזה בעינן, ואם גם אינו ראוי להמצוה, זה מעכב בדיעבד לפי הכלל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, וה"נ יובדל האי דינא דארבעים, לדינא שלא יטול פרוס, וזה הדבר, דהאי דינא דאמרה תורה ארבעים חלות למצוה, דשייכות המצוה בעודן לישה, ואז היתה העיסה ראוי' לזה, ועל זה אמרינן דאינו מעכב, כיון דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, משא"כ בהא דמצות הרמה, דלפי הס"ד הוא דוקא לאחר אפיי', ואמרה תורה שלא יטול פרוס, ואם לא אפאן אלא ארבע חלות, א"כ הוי אינו ראוי לבילה ליטול שלימה וממילא מעכבת מטעם דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אבל כשמשני הש"ס דמפריש בלישייהו, וא"כ אין מצוות הרמה דוקא לאחר אפיי', אלא שייכות המצוה גם בלישייהו בעודו בצק, נמצא דהדין שלא יטול פרוס לא נאמרה רק באופן שלא נטל בבצק, ומפריש אחרי אפיי', ולפי"ז שפיר פריך הש"ס והא בעינן אחד שלא יטול פרוס, והיינו דכיון דלהס"ד לא ידע דאפשר להפריש בלישה, א"כ כיון שעיקר המצוה באפויות, וא"כ תקשה והא בעינן שלא יטול פרוס, וזה מעכב מטעם כל שאינו ראוי לבילה. ג אבל יש לעיין דלפי"ז לאחר שחידש הש"ס דיש להפריש תרומה גם בלישה, א"כ גם כשלא הפריש בלישה, מדוע מעכב בדיעבד בשלא הפריש בלישה אלא לאחר אפיי', ונטל פרוס, גם כן ליהני מטעם דכיון דהי' ראוי ליטול שלם בעודו בעיסה וא"כ אינו מעכב גם בדיעבד כשנוטל פרוס, ואם כן תצא עתה דין חדש דלאחר שחידשה הסוגיא דיש להפריש בלישייהו שוב אינו מעכב גם כשנוטל פרוס, אבל לא כן משמע ברמב"ם שהרי גם אחר שכתב דארבעים אינו אלא למצוה כתב והוא שיפריש תרומה בעודו בצק, ומשמע שזהו לעיכובא גם אם ישנן בהפרשה בלישה, ותמוה דלפי מה שביארנו לא היה להרמב"ם לכתוב רק הדין דאפשר להפריש תרומה בבצק, וממילא לא איכפת לן גם בפרוס בדיעבד ולא הוי הדין דשלם אלא בלכתחילה, ומבואר שדעת הרמב"ם דזה מעכב גם בדיעבד, וצריך עיון. ד ונראה דשאני הא דלא יטול פרוס דע"כ דין זה על אחר אפיי' נאמרה, ובאופן שאפה ארבע חלות לא יצוייר האי דינא כלל, ולא הוי גם ראוי לבילה לדין זה, ולא מהני הא דהי' ראוי לבילה בהפרשה דבצק, כיון דלא נאמר האי דינא בבצק, ושפיר כתב הרמב"ם דדין זה שלא יטול פרוס מעכבא. - ה כתבו התוס' בזבחים נ"ז ע"ב בד"ה היינו וא"ת ומגז"ש דתרומות מעשר היכי יליף לי' חלות דלמא עביד חדא חלה גדולה ויטול הימינה פרוסה לתרומה, ויש לומר דהא אמרינן בפסחים אחד שלא יטול פרוסה, ועוד דרשינן התם שיהיו כל הקרבנות שוין אלמא דבעי להנך חלות דליהוי כחלות של תרומה עכ"ל, והנה תירוץ זה השני תמוה לי טובא, א) בהא דכתבו דדרשינן אחד שיהיו כל החלות בשל תרומה, וזה אינו מבואר בסוגיא לא בפסחים שם ולא במנחות, ואם משום הא דתנן לקמן ע"ז ע"ב מכל קרבן שיהי' כל הקרבנות שווין שלא יטול מקרבן