נזר הקודש - מנחות רמ

היינו דיכול להביא קרבן על החטא שיעשה אחרי שעושה תשובה, אבל לפי"ז תיקשה היאך הוי סלקא דעתא דש"ס שם בשבועות דגם בשקבל התראה למלקות בר קרבן הוא, והא הוי מומר שאין מקבלין קרבן ממנו אפילו בשעשה תשובה על אותו החטא. ה והנה לולא דברי התוס' יש מקום לומר וליישב קושיות התוס' באופן אחר, באופן שאין אנו נזקקין לחדש דתשובה לא מהני על אותה עבירה שחטא בהיותו מומר, אלא אמרינן דתשובה מהני, וע"ד קושיות התוס' אפשר ליישב באופן אחר, והוא דראיתי בספר משיב כהלכה מסתפק בהא דממעטין מומר מן קרבן, היאך הדין בשהביא קרבן עבור אחר אדם כשר שחטא אם מקבלין ממנו, והספק בזה כיון דהמקדיש נקרא בעלים לענין חומש, כמו שמבואר בגדרים ל"ו המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, ומפרש הר"ן שם דמקדיש נקרא מי שהקרבן שלו, וא"כ יש מקום לומר דלא מקבלין מן מומר גם כשהפריש קרבן עבור אחר, ובזה מיושב קושיות התוס' דגם באינו שב מידיעתו איצטרך קרא למעט שאין מקבלין ממנו קרבן היינו עבור אחר, דלא שייך בזה זבח רשעים תועבה כיון שהחוטא עבור מי שהזבח נזבח עליו כשר הוא, ומ"מ גילתה תורה שאין מקבלין ממנו מפני שהמקדיש אינו שב מידיעתו, וכמו כן נדרוש בדרשא דת"ק שממעט מעם הארץ פרט למומר, היינו ג"כ באופן זה, ואם נאמר כן אין לנו למעט דלא מהני תשובה, ולפי"ז אתי שפיר סוגיא דשבועות דבמביא קרבן על חטאו שעושה תשובה שפיר מקבלין ממנו. ו והנה בסברא זו יש לבאר גם דברי התוס' נזיר וכתבנו לתמוה כדלעיל במה שחדשו דלא מקבלין מן העכו"ם קרבן נזיר אפילו כשנותן אותו עבור נזיר ישראל, - אבל אם אמרינן דהתורה מיעטה למומר, אפילו כשנותן קרבן עבור ישראל כשר מטעם דהוא נקרא הבעלים של ההקדש, ולפי"ז אין רחוק לומר דגם עכו"ם שממועט מלהביא קרבנות נזיר, דממועט גם להביא עבור נזיר ישראל, ואעפ"י שעכו"ם עדיף ממומר שהרי מקבלין ממנו קרבן עולה נדבה, וממומר גם זה אין מקבלין, אבל לא רחוק הסברא לומר דלענין זה דאין מקבלין שוה עכו"ם למומר, ואפשר שזהו סברת התוספות שמסיימין בצריך עיון, והיינו דזהו הספק כמו שכתבנו. - ז אבל הנכון בזה לדעתי לומר בעיקר הסברא דממועט מומר מקרבן הוא מפני שני טעמים, א) שאינו בר קרבן והחסרון הוא בהבעלים, ב) חסרון בהחטא שחסר במומר הפרט דשוגג אשר הקרבן בא על זה כאשר יבואר, וזה הדבר דהמומר המביא קרבן נדבה ממועט מטעם שאינו בר קרבן, דהתורה פסלתו מלהביא קרבן, וקרבן על חטא אינו יכול להביא אף כשעושה עתה תשובה, דע"כ לא סגי בלאו הכי דכל המביא קרבן על חטא בעי תשובה, אבל לא נתחייב בקרבן מטעם דמומר הוא, והטעם דכיון דהיה מומר בשעת עשיית החטא אעפ"י שהיה שוגג, אבל אין שגגת מומר נקראת שגגה, והדמיון לזה סוגיא דהוריות ב' בהורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן דסבר רב שפטור, וביארנו סברת רב דהוראה דבי"ד פעלה על העושה השוגג בהעדר זהירות במעשה האיסור ואין זה נקרא שוגג, ומבואר זה באר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים י"ב וה"ג שכן הדין במומר שחסר לו הזהירות לעבירה, ואין זה שוגג גמור, אלא קרוב למזיד ומה"ט לא מהני תשובה ג"כ, כיון דהחסרון בהחיוב. ה ובזה יש ליישב שפיר הא דרוצה הש"ס שם בשבועות לומר דבזדון שבועת הפקדון מייתי קרבן וגם לוקה, ואין בזה חסרון מטעם מומר אף אם נחליט דמומר הוי מטעם שעושה בשאט נפש וביד רמה בהתראה דמלקות, והיינו דלפי מה שביארנו דעיקר החסרון דלא מהני תשובה למומר לקבלת קרבנו על החטא אעפ"י שעושה תשובה עתה, - זהו מפני כי החסרון בהחיוב בדבר השוגג, כי אין שגגתו שגגה, אבל כל זה באלה הקרבנות הבאות על שוגג, משא"כ בהני שמביאין קרבן על המזיד כשוגג, א"כ שפיר נתחייבו בחיוב גמור, ועתה כשעושה תשובה שפיר דמי, וכמו שנתבאר. ט ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל לתמוה מדוע כתב בהא דלהכעיס דבעינן שהורגל בזה, אעפ"י שסבר הרמב"ם דגם בפעם אחת הוי מומר, והיינו דסבר הרמב"ם דכיון דעיקר הדבר בחסרון קבלת הקרבן ממנו כשמביא על חטא ועושה תשובה, הוא מפני החסרון החטא דשוגג דלא הוי שוגג במילואו, הנה כל זה שייך דוקא בשהורגל בעבירה זו, אז אנו דנין להשוגג שאינו שוגג גמור, אבל לא בפעם אחת שעשה אף להכעיס, כיון שעתה חטא בשוגג, ולא נגרע ערכו של שוגג רק בשהורגל בזה, וזה נראה לנכון בס"ד. י והסוגיא דידן מלמדנו דהכהן הזה שחטא באופן זה אף שחטא כמזיד, ואפילו אם אמרינן דלוקה ג"כ כהבעי' דשבועות שם, ומכ"ז כשעושה עתה תשובה בר קרבן הוא, והוא עצמו יכול להיות המקריב לכפר בעד עצמו. יא הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן, ויש לעיין אם צריך להמתין בקריבת שיריים עד שישלוט האור ברובו של קומץ, ואפשר לומר שזה תליא ג"כ בהא דאיתא בירושלמי סוטה והובא בתוס' שם כ"ג אם השיריים קריבין בתור שירים יעוי"ש, ואיפשטא דמשום שירים הן קריבין, וא"כ מסתברא דממתינין בהקרבתו עד שישלוט האור ברובו של קומץ. יב והנה רש"י פירש בסוטה שם דר"ש לית ליה דרשא דכל שממנו לאישים, ולכאורה איזה הכרח הי' לרש"י לפרש כן, הלא אפשר לומר דלא שייך הכא דכל שממנו לאישים כיון דכן המצוה להקריב שניהם הקומץ, והשירים, והקר"א עמד בזה, ונראה דכיון דסבר ר"ש דהשירים הן בתור שירים ולא קרבו עד שישלוט האור ברובו של קומץ, ואם סבר ר"ש דרשא דכל שממנו לאישים לא הוי דרש להקריב השירים להמזבח, וע"כ דלא סבר דרשא זו, והא דהקשה בקר"א מדוע לא מוקים שם המשנה