נזר הקודש - מנחות רלא

כעין חזרה, ובעני שאינו יכול לחזור להכי מחויב ליתן מתנה שלימה, וחילוק זה מבואר בחו"מ סי' קכ"ה וסי' ר"ד וסי' רמ"א, ועו"מ, ועוד מה נעשה במתנה מועטת דליתא בחזרה, סו"ד דברי הש"ך תמוה. כ"ג עוד יש בזה דבעני המבקש מזון בזה ע"כ לא מהני בעל מנת להחזיר כיון שמחויב לזונו, וזה מבואר בחידושי הרשב"א שבועות כ"ה בשם רבותינו הצרפתים, דהבדל יש בין סתם עני, לעני המבקש טרף לשעה זו, וכתב שם הרשב"א דכל שאין באופן זה נקרא עשיר, וא"כ אם העני באופן הזה המבקש מזון לרעבונו, א"כ לא שייך בזה מתנה עמ"ל, כיון שמחויב לזונו מצד הדין למלא רעבונו, ועל זה אמרה תורה נתן תתן. כד והנה היוצא מזה, דבמעשר עני. או גם במעשר כספים לא מהני על מנת להחזיר, ובצדקה באופן שהעני נצרך למזון גם כן לא מהני, ובצדקה כללית בסתם ג"כ לא מהני, וזהו דינו של הרבינו ירוחם, ואם בפרטי, וגם אם היתה ע"ד המקבל, בזה מהני במתנה עמ"ל, וכמו שנתבאר. כה וע"ד הא דמבואר במשנה דמאי פר"ו מ"ג כהן ולוי שקבלו מישראל כשם שחולקים בתבואה כך הם חולקים בתרומה ומעשר. ר' אליעזר אומר אף המעשרות שלהם, שעל מנת כן באו, ופריך שם בירושלמי התיבן רבנן לר"א במה קנו, והקשה חכ"א דלמה דרוש קנין הלא קיי"ל בחו"מ סי' שט"ו ס"ד והוא מתשובת הרא"ש דתנאי השכירות קיים ואין צריכין קנין, ובדיבור בלבד הוא מחויב להשלים התנאי, והכא הרי שכירות הוא וא"צ קנין ע"כ קושיתו ונראה דשאני הכא בדבר זכיית המעשרות שהוא מת"כ ויש בזה משום מסייע בבית הגרנות כשנוטלים התרומה והמעשרות מטעם שכירות. ובמקום שיש איסורא לחזור באופן שלא היתה בקנין, וזהו ג"כ הטעם הא דפועל יכול לחזור, וכתב הריטב"א והוא במחנא"פ דבקנין אינו יכול לחזור. כו וזהו ביאור הירושלמי לנכון דפריך שם לר"א במה קנו, והיינו דבשביל השכירות גרידא כיון דאיכא איסורא, וא"כ איכא היתרא דחזרה ובמקום שיש חזרה אין כאן קנין, לזה משני דאמר לו תלוש מן הקרקע וכו', וכיון שיש להם להמקבלים קנין בהשדה עכשיו יש לפרש בשני טעמים, א) מטעם זה הוי כאילו השדה שלהם, ואין בזה משום מסייע בבית הגרנות. כיון שעצם המעשר שלהם בתורת בעלים מפני הקנין שיש להם, ב) יש לפרש לפי דברי הריטב"א דבקנין אין חזרה. כז ונראה עוד דכל עיקר ההקנאה להמעשר אם אמרינן טובה"נ ממון, וד"א ע"כ ס"ל טובה"נ ממון, ויש להעיר בפסחים מ"ו, אבל אם אמרינן טובה"נ אינו ממון, אינו בהקנאה כלל, ובזה מיושב דלא הביא הרמב"ם האי דינא בפר"ו ממעשר הי"ז, והרדב"ז כתב מטעם הפשיטות. אבל לדעתנו נראה דהרמב"ם לא ס"ל מהטעם שכתבנו. א א דף עב קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני ביהמ"ד, והא דמפני הנטיעות פירש"י בהמשנה שלא יפסידו לפי שאותה אינה ראויה לעומר ופירוש אחר משום כלאים, והיינו דהוקשה לרש"י דאטו בשביל הפסד נתיר איסור דאורייתא, אמנם הרמב"ם בפר"ז מתו"מ הט"ו כתב סתם וקוצרין מפני הנטיעות שלא יפסידו, ולא נחית לתת טעם לזה, ומשמע שגם זה די, ותמוה טובא אטו מפני הפסד נתיר איסור דאורייתא. ונראה דכיון דניכר דהקצירה באה בשביל הנטיעות, הרי"ז לא נחשב לקצירה, משום דאין זה פעולת קצירה אשר עיקרה למטרת התבואה, אבל הכא ניכר שזה בא בשביל הנטיעות שלא יפסידו, ולא קרינן לה קצירה, ואינו דומה לקצירה לבית האבל ומפני ביהמ"ד, דשאני הכא שניכר שמפני הנטיעות הוא קוצר, והמיעוט דקצירכם קציר מצוה הכוונה אף על פי שהקצירה כהוגן, ומכל מקום מותר מפני שהוא קציר מצוה. ב תנו רבנן ואם הקריב מנחת ביכורים מת"ל לפי שמצות העומר להביא מן הקמה מניין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין ת"ל תקריב וכו', והנה הא דמביא מן העומרין, היינו ע"כ שנקצרו מקודם, וקשה הא ע"כ נקצר באיסור קצירה, ומוכח מזה דאעפ"י שנקצר באיסור מ"מ כשר לעומר, ולא שייך כאן מצוה הבאה בעבירה, דאדרבה אם לא עשה העבירה, היתה מצוה יותר בשלימות דהא קוצרין עתה לעומר, ומצוה הב"ע לא שייך רק אם העבירה סיבה להמצוה, כמו"ש התוס' בסוכה. ג ונראה דמזה מקור לדברי הרמב"ם שכתב בפר"ז מתו"מ הכ"א וז"ל והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר עכ"ל, הנה הא דאינו לוקה הוא כפשוטו שאין בזה ל"ת ונלמד מדאמרה תורה ראשית קצירכם אבל אין בזה ל"ת ואינו לוקה, אבל בזה שכתב והקציר כשר, לא ידענא למאי הלכתא, אם הכוונה שלא נאסר איסור עולם זה מהיכי תיתי, הלא פשיטא דהעומר יתירנו, ועד הקרבת העומר פשיטא שאסור, ועוד מותר הו"ל למימר, אבל נראה דהכוונה שכשר להעומר, דלא תימא שבשבי?ל שנקצר באיסור יפסל לעומר, על זה כתב הרמב"ם שהקציר כשר, והיינו לעומר, ומרן לא כתב מקור לזה, אבל לדעתי המקור הא דתניא הכא לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין, וזהו הנקצר באיסור, אח"כ ראיתי בקר"א עמד על דברי הרמב"ם שכתב והקציר כשר, והקשה מאי קמ"ל ומאיזה טעם יחול עליו איסור יעוי"ש, הנה הבין בדברי הרמב"ם שכוונתו לאשמעינן היתר לומר שלא נאסרה הקצירה להדיוט, ותמוה הלא כתב הרמב"ם כשר, ולא כתב מותר, ועוד דאם כוונתו לענין היתר הדיוט הי' לו לכתוב זה בה' מ"א באיסור חדש, אבל האמת יורה לנכון דכוונת הרמב"ם לומר שכשר לעומר, וכמו שנתבאר. ד יש לעיין אם קצירה זו דבאיסור מחייבת בלשו"פ, ובירושלמי פאה פר"ב ה"א איתא אבל אם הביא שליש אסור לקצור, וקצור חייב בפאה וכו' יעוי"ש, מבואר דקצירה דאיסור מחייבת בלשו"פ, אבל לא מצאתי זה ברמב"ם. ה נקצר ביום כשר והתנן כל הלילה כשר וכו' ל"ק הא רבי הא ראבר"ש, וכו', ויש לעיין בהא נקצר ביום כשר אם הכוונה דכשר לעומר להקרבת