נזר הקודש - מנחות רל

במעשר עני, א"כ שפיר יכול להוציאו גם בדיינים מטעם דמפסידו ממון גמור שזה יכול ליתן במתנה עמ"ל, ואין זה ענין לדברי התוס' שם דשאני מתנות כהונה משום איסור מסייע, וכמו שכתבנו לעיל, - וא"כ שפיר אפשר לומר דלא מהני מתנה על מנת להחזיר במעשר עני. טז והנה גם טעם איכא בזה כי מצינו בחז"ל בכוונת התורה בהא דמעשר עני, כי שונה היא נתינה זו משארי נתינות, כי התם המטרה הנתינה, ובמעשר עני המכוון הקבלה, ויש לומר דזה נלמד מדאמרה תורה שני עניני נתינות, א) ונתת, ב) והנחתו, כמבואר בפרשה, ובספרי, ואעפ"י שדרשו מזה למעשר עני המתחלק בתוך הבית כמבואר בתוס' יבמות, אמנם ע"כ בעינן שתקוים גם בבית הא דוהנחתו, והיינו כיון שאמרה תורה והנחתו בשעריך, דבשעריך מורה על חלוקת הבית, וכדפירש"י וכתיב גם כן בזה והנחתי כדכתיב "והנחתי בשעריך" וע"כ הביאור בזה שאף בהמתחלק בתוך הבית שיש בזה זכות נתינה להבעלים עכ"ז הנחה בענין, ולא סגי בנתינה גרידא, ומזה יש להוכיח דכוונת התורה שתגיע דבר ממשי להמקבל, וזהו עיקר המטרה בנתינה זו, וממילא מוכח דלא מהני בעמ"ל, ואפשר שזהו כוונת רש"י הנכונה דכיון שגם בבית בעינן הנחה, והוקשה לרש"י הא בבית נתינה בענין, ופירש"י דהכוונה דבעינן הנחה ע"י נתינה דהיינו שמחויב הבעלים ליתן באופן שההנחה תהי' כדרך נתינה, ונתינה כדרך הנחה, והביאור בזה שיתן בדרך כבוד, אבל ישאר בידם של עניים כמובן הנחה, וזהו דלא כשארי נתינות שבתורה. יז עוד נראה לפי דרשת הספרי והובא בתוספות תענית ט' ד"ה עשר תעשר אין לי אלא תבואות זרעך, רבית ופרקמטיא וכל שארי רווחים מניין וכו', והנה מבואר מזה דחיוב מן התורה יש לעשר מכל ריוח שאדם מרויח, ותמוה דברי הב"ח והט"ז בסי' של"א שלא הביאו דברי הספרי והתוס', ובשער אפרים סי' ש"ו כתב דמדאורייתא הוא, והנה לפי"ז כשחייבה תורה מעשר היינו ליתן עשירית מהריוח, וא"כ כשיתן במתנה עמ"ל, א"כ הרי יתחייב שוב במה שהוחזר לו, ליתן מזה נ"כ עשירית, וא"כ החיוב חוזר וניעור, גם מבואר דמחויב ליתן מאותו דבר עצמו שמרויח, וא"כ מבואר דלא יצא במתנה עמ"ל, דלא מיבעי' לשיטת הראשונים בכל מתנה עמ"ל דלא בעי קנין, אלא אף אם בעי קנין, והוא שיטת הרא"ש, גם כן תליא בדין ריוח שמרויח יהי' מאיזה אופן שיהי', ומחויב ליתן מטעם ריוח, לכן נראה דאין יכול לסלק חיובא במתנה על מנת להחזיר במעשר עני. יח והנה בצדקה נראה דע"כ לכו"ע טובה"נ אינה ממון, דבזה לא מצינו שזכתה תורה זכות נתינה להבעלים, ומה"ט נראה דדברי מהר"ם במרדכי במעשר כספים שכנראה סבר דמעשר כספים הוא מדאורייתא, וא"כ לא מהני תנאי, למ"ד טובה"נ אינה ממון, מטעם שדין מעשר כספים כדין מעש"ע, ובצדקה דעלמא לא מהני תנאי לכו"ע מטעם דלא מצינו בזה זכות נתינה, ואם בהחלטה דלעיל דגם במעשר עני לא מהני תנאי עמ"ל, א"כ פשיטא שבצדקה לא מהני תנאי על מנת להחזיר, יט אמנם נראה עוד בזה דיש הבדל בצדקה, בין צדקה סתם, לצדקה פרטית, וכאשר יבואר, וזה הדבר כשנדר ליתן לצדקה סכום ידוע לעניים, וע"כ שאין לו זכות דמים בזה, דהרי מחויב הוא ליתן הסכום בלא טובה"ג כיון שבזה לכו"ע טובה"ג אינה ממון, וא"כ כשנותן לעני הסכום הזה במתנה על מנת להחזיר, א"כ העני הזה המקבל אינו מחויב להחזיר, כיון שלאו בל כמיני' לשדות תנאי בנתינה זו, ואם העני הזה מקיים התנאי מצדו הרי זה ממנו כמחילה, אבל אין זה מסולק מנדרו, כיון שעכ"פ לא נתן מה שנדר, דהרי אין בכח העני הזה למחול זכותן של עניים, אמנם כשהנדר הוא פרטי לעני פלוני, וזה המקבל קבל בע"מ להחזיר, והחזיר להנותן, הרי זה כמחילה, ושפיר נפטר הנותן מליתן עוד לפלוני העני הזה, כיון שיש כאן מחילה, וחזרה מן העני להבעלים. - כ ובזה יש להבין דברי הרבינו ירוחם הובא בב"י ובש"ך סי' רנ"ח בנשבע ליתן אינו יוצא במתנה ע"מ להחזיר מטעם שכבר זכו בי' עניים, - ולכאורה תמוה מה טעם הוא זה, הלא כיון שקיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה א"כ נפקע מזה גם זכות עניים, וביותר אם אמרינן דגם במתנות כהונה יש סברא דזכיי' כוללת מטעם אמירה לגבוה וכו', אמנם כוונת הרבינו ירוחם בנשבע ליתן לעני, היינו צדקה כללית וסתמית, וכיון שאין ביד הנותן ליתן במתנה על מנת להחזיר מטעם דחסר לו זכות זה, וא"כ ע"כ החזרה הוא מחילה, ואם כן לא מהני מחילתו של זה לגבי שארי עניים, וזהו המכוון בדבריו שכבר זכו בו עניים. כא והנה בזה שהחלטנו דבפרטי מהני גם בעל מנת להחזיר, יש להעיר כי עוד בזה עפ"י מה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' רמ"א ס"ו מביא בשם הריב"ש האומר לחבירו ליתן לו מתנה לא מהני בעל מנת להחזיר, וכתב הסמ"ע שם בטעמו של דבר מפני שנודר ע"ד חבירו, וזה שאני מנודר או נשבע סתם, ובדברי הסמ"ע מיושב שלא תקשה מתשובת הרא"ש כלל ט' והובא בב"י סי' רכ"א ברוצה להבריח מן המכס נותן לחבירו במתנה על מנת להחזיר, ונשבע הלה שהוא שלו וכו' וכתב הרא"ש דשבועת אמת היא מטעם דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, - ובדברי הסמ"ע אין זה סתירה להריב"ש, מפני שהנודר לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע וגודר והפלוני חבירו למתנה גמורה נתכוון. כב והנה הש"ך בסי' רנ"ח כתב לחלק בין עשיר לעני, ותמוה דממנפ"ש אם אנו סוברים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דישבע ליתן, א"כ אין הבדל בין עשיר לעני, ואם שמה מתנה בכל אופן הוי מתנה, ויש בזה ענין צדקה הנתינה זו עצמה דמתנה על מנת להחזיר כיון שיש בה חשיבות נתינה, א"כ יש בה גם ענין צדקה, ודוחק לומר דהבדל בין עשיר לעני בזה, מטעם דבעשיר שיכול לחזור, הוי זה