נזר הקודש - מנחות רכח

נהנים לי יטלו על כרחו, תיפתר באומר אי אפשר ליתן כל עיקר, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אומר הוא ישראל לחבירו הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתו כהן, פתר לה ברוצה ליתן לשנים ובן בתו אחד מהם, ע"כ הסוגיא, והביאור בזה נראה דפליגי בטובה"נ ממון, דר' יוסי בר"ח סבר דנלמד מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו, היינו שיש להבעלים זכות ממון, והרשות לבעלים לעשות מהקדשים האלו ממון, והיינו שיכולים להעלות עליהם הדמים כמה שיעלה, ור' יוחנן סבר דהתורה לא נתנה לו זכות דמים, ואסור לו להרויח ולעשות דמים, ורק זכות נתינה לחודיא זכתה לו תורה ליתן לכל מי שרוצה ליתן, ולפעמים מותר לקבל דמים עבור הטובה"נ באופן אשר בלא הדמים הי' הרצון אצלו קודם ליתן לזה, זהו תוכן הסוגיא בירושלמי. ב והנה תצא עוד נפק"מ ביניהם באופן שנטל הכהן המתנות בע"כ של הבעלים, דלר' יוסי בר"ח דסבר דזכות דמים יש להבעלים בזה, א"כ ע"כ פשיטא שאין ליטול בע"כ של בעלים, וממילא יכולים הבעלים לתבוע בדין על זכות ממון שלו, אמנם לר' יוחנן כיון שאין להבעלים זכות ממון מסתבר דמהני תפיסה, ואעפ"י שלפעמים יש אופן שמקבלים הבעלים דמים דהיינו מאותן המקבלים אשר בלאו הכי הי' רצון הבעלים ליתנם, אמנם אין זה זכות ממון, וממילא אין ניתן לתבוע בדיינים. ג והנה הרמב"ם תפס לדינא כר' יוחנן, ומה"ט כתב בפרי"ב מתרומות הט"ו וז"ל ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין להבעלים בהן אלא טובה"נ, וטובה"נ אינה ממון, וזהו כאשר ביארנו, והיינו דאעפ"י שלפעמים מקבל הבעלים דמים עבור זכות הנתינה כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה זו, ולקמן בה"כ, אמנם כיון שעכ"פ אין בזה תביעת ממון, ולהכי מהני תפיסה בדיעבד, והיינו מפני שטובה"ג אינה ממון. ד והנה גם בתנאי דמתנה ע"מ להחזיר בהא דמתנות כהונה, נראה גם כן שתליא בפלוגתא זו, אם יש להבעלים זכות ממון בזה אם לא, והיינו דאם יש להבעלים זכות ממון, ממילא יכולים הבעלים להעלות על הדמים של הטובה"נ כמו שירצה, וממילא יכולים גם להתנות בתנאי דחזרה ג"כ, כיון ששלו הוא ואדם מתנה בשלו, משא"כ למ"ד טובה"נ אינה ממון, והיינו שאין להבעלים שום זכות ממון בזה, וא"כ ע"כ גם זכות זה להתנות תנאי זה דחזרה כולה, וזהו בתנאי דע"מ להחזיר, אין בידו להתנות, כיון שלא הוי בעלים על זה ותנאו בטל. ה ואין להקשות בהא דכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב שהקשו אמאי אין מוציאין מידו והלא יכולים לטעון שיתן לכהן אחר ותירצו בא"נ שאינו יכול לטעון ולתבוע רק טובה"נ למ"ד טובה"ג ממון, ולכאורה הא יכול לתבוע דמי כולה שהרי יש לו זכות כולה מטעם שיכול ליתן במתנה עמ"ל, ליתא דכיון שאסור לעשות כן בתחילה מטעם שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כמבואר בקדושין, ולכן אין להוציא מן התופס אעפ"י שמן הדין יש לו זכות, אבל עכשיו חכמים הפקיעו זכות זה. ו ובזה יובן הא דתשובות מהר"ם ב"ד ברוך הובא במרדכי פר"ק דמציעא אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שלחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לשמעון אביהם רשות בהם, אלא לצורך עצמן, מה שהן נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאה מידו, כיון דטובה"ג אינה ממון לא מצי מהני, ובטל תנאי כיון דידם כיד אביהם דמי, והרי"ז כאילו אביהם זוכה מיד כמעשר עני, ואביהם עשיר הוא, ע"כ ביאור הדברים דכיון דטובה"ג אינה ממון ממילא לא הוי בעלים על התנאי, והוי כאילו לא הותנה וממילא הוי הדבר כמו שהוא, וזהו כמו שכתבנו דאם טובה"נ אינה ממון לא הוי בעלים לאתנויי מידו. ז והנה דברי הרמב"ם תמוה מובא דלפי"ז היאך מתפרשה סוגיא דקדושין ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' בתרומה יצא ידי נתינה, וקשה הא לכאורה לא מהני תנאי אלא למאן דאמר טובה"ג ממון, ומדוע לא קאמר רבא דזה תליא בפלוגתא דטובה"נ אם הוי ממון, ודוחק לומר דרבא אליבא דנפשי' קאמר, ואיהו סבר דטובה"ג ממון כמבואר בנדרים פ"ה, הנה מלבד דזה אינו מוכרח מב"מ י"ב, הנה יותר יוגדל התמי' על הרמב"ם דפסק טובה"נ אינה ממון, ופסק לדינא דרבא כמבואר ברמב"ם פרי"ב דתרומות הי"ט. ח עוד יש להעיר בדברי הרמב"ם דפסק כרבא דמתנה עמ"ל דשמה מתנה, והנה מבואר דכל זה דוקא בשהחזיר לבסוף, דהרי בעינן לקיומא לתנאה, וכמו"ש הרמב"ם בפ"ח מה' לולב ה"י דדוקא בשהחזיר הלולב יצא, ואם לא החזיר לא יצא, ואילו הכא בתרומה דעמ"ל כתב הרמב"ם דיצא ידי נתינה, ולא כתב דאם לא החזיר הכהן התרומה דלא יצא, ודוחק לומר דסמך על מה שכתב במקום אחר. ט והנה לפי מה שפירשנו לעיל דעיקר ההבדל שבין אם אמרינן טובה"ג ממון, לבין אם אמרינן טובה"נ אינה ממון, היינו דלמ"ד טובה"נ ממון, יכול להרויח ולעשות מזה ממון, והנה החזרת החפץ, הרי זה כפיסוק דמים, והיינו שרוצה בחזרת החפץ עצמו, ומה לי אם נותן לו ע"י שיקנה לו דבר אחר כנגדו ומה לי אם נותן לו בע"מ להחזיר לו אותו דבר בעצמו, וממילא אם יש להבעלים זכות דמים, הרי מחויב המקבל לקיים שילום הדמים כפי התנאי שביניהם, ואם לא ישלים התנאי, הרי לא יצא עדיין מרשות בעלים הראשונים, והרי הוא גזל ביד המקבל, אמנם אם אין להבעלים זכות דמים, אם כן אין לו לעשות בזה שום תנאי בדבר זכות ממון, וגם אם התנה כמאן דליתא לתנאי דמי, ואין על המקבל שום חיוב להשלים התנאי, וא"כ גם אם ישלים התנאי המקבל בשילום הדמים או בחזרת החפץ, הרי"ז מצד עצמו, ולא מצד התנאי, כיון שלא נתחייב בשילום מצד התנאי כלום, וגם אם לא ישלים לשלם פיסוק דמים שהתחייב מצד התנאי אין בית דין יכולים להוציא מידו.