נזר הקודש - מנחות רכו

והרי חדש, הנה ברש"י שלפנינו שם ליתא הא דאכילת אדם, אבל לפי פירש"י שהביאו התוס' מבואר דגם קוצר אדם בקצירה דלשחת וע"כ דאין בזה משום חדש, וגם מדלא הקשו התוס' לרש"י היאך אוכלין חדש, וע"כ דגם התוס' סברי דמאן דמתיר לאדם אין בזה משום חדש, וע"כ דאיסור חדש בקצירה תליא, ואם אין בזה משום קצירה אין בו איסור חדש. ה אבל לפי"ז יש לעיין מאי פריך שם הגמ' בפסחים והרי חדש דכתיב לא תאכלו, ותנן קוצרין לשחת וכו', וקשה הא באופן שאין קצירה אין בו משום חדש, ועל זה לא נאמר לא תאכלו. ו ולולא דמסתפינא אמינא דהא דמאכיל לאדם היינו לנכרי, אבל לישראל אסור משום חדש, אם יש בזה בתור אוכל, דהיינו אחר הבאת שליש, והגמ' פריך בפסחים מטעם היתר הנאה דמאכיל לבהמתו, וגם מאכיל לאדם דהיינו נכרי, מטעם דמותר בהנאה. א עמוד ב מתירין גמזיות של הקדש וכו' והקשו בתוס' ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה וכו' ותירצו דמיירי דאסרו בקונם, ביאור הדבר דאיסור קונם ישנו גם בהחליפין, כמו דתנן נדרים נ"ז קונם פירות האלו אסור בחילופיהן וגידוליהן וכו', ולהכי מיחו חכמים באנשי יריחו שחיו מתירין את הגידולין, מפני שזהו שלא כדין. ב והנה יש לעיין במה שפירשו הר"ן והרא"ש שם דבאומר קונם פירות האלו דאסור בחילופיהן ובגידוליהן מטעם דאסר עליו כהקדש, ואסור בגידולין כהקדש, ותמוה ממשנה דתרומות פר"ט גידולי הקדש חולין, והיא תמיה נשגבה, - ומצאתי בהגהות על הש"ס, ונראה לפי המבואר בירושלמי שם בתרומות ה"כ ופודה אותם בזמן זרעים רבי אבוה בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דתנן במשנה פודה בזמן זרעם, דהיינו קודם הזריעה, ור' יוחנן סבר ומוסיף דאם לא פדה בזמן הזרע, דאז ההקדש בהפירות כולן, והיינו בתערובות, וצריכין פדיון בדמי הסאה הקדש, נמצא דיש תורת הקדש על הגידולין קודם פדיון, וע"כ לפי"ז הפירוש בהמשנה גידולי הקדש חולין, היינו שאין הפירות הגידולין נתפסין בקדושה, להיות כל הגידולין קודש, אבל עכ"פ יש בהגידולין קדושה כפי החשבון דהזריעה, שהסאה זרע שנזרע שהי' הקדש, לא נתבטלה, והרי היא מעורב בכל הגידולין, והא דבאמת לא נתבטלה הסאה הזרע בכל הגידולין כולן, זהו ע"כ משני טעמים, א) משום דשיל"מ שזהו טעם דלא שייך ביטול להקדש, ב) מטעם שעשאוהו חכמים לעיקר מפני שהוא המוליד וזהו ע"כ סברת הרא"ש והר"ן שכתבו דהגידולין אסורין בהקדש, והיינו קודם פדיון, וממילא כולן אסורין, ובנדרים דליתא לפדיון, וביותר קונם פרטי דליתא בפדיון, להכי אסור בהגידולין. ג והנה שיטת הרמב"ם ע"כ דלא כהירושלמי, והוא מדכתב בהדיא בפר"ה מה' מעילה הי"א דהגידולין חולין גם קודם פדיון, ומבואר דע"כ תפס דין המשנה כפשוטה, ותמוה טובא מדוע לא תפס שיטת הירושלמי להלכה, ומצאתי במלאכת שלמה מביא שכבר תמהו הראשונים בזה על הרמב"ם, - ונראה לדון בזה והוא דהנה לכאורה מדוע אמר ר' יוחנן דנשאר ההקדש דהסאה הלא מדוע ישתנה זה מגידולי תרומה דלכו"ע גידולי תרומה חולין, כמבואר בפר"ט דתרומות מ"ב, ובירושלמי פר"ו שם, והיינו דהגידולין לאו תרומה נינהו כיון שע"כ פנים חדשות באו לכאן, וא"כ נם בהקדש כן, אמנם ביאור הדברים דשאני תרומה דקודשה"ג היא, וכיון שהלך הגוף הראשון ובאו גופים אחרים חדשים נינהו, ואין בהם קדושת תרומה, אמנם כל זה שייך בתרומה, דהתחברות לקרקע מבטלם מהקדושה דאין תרומה במחובר, מה שאין כן הקדש דמים מדוע יתבטל הקדושה מהדמים בחיבורן להקרקע, וכי אין הקדש בחיבורם, וגם פירות זרועים בקרקע שוין דמים, ושייכים להקדש, וזהו סברת ר' יוחנן בירושלמי לענין הקדש, ונראה דאפשר לומר בזה דסברת הרמב"ם דכיון דבשעת זריעה ספק הוא אם תעלה הצמיחה וכדומה, נמצא כי עתה הולכים לאבדון, והאחריות על הזורע, והחיוב אחריות הרי זה כחילול, וסברא זו מבוארת היטב בחידושי הריטב"א חולין קל"ט, וממילא תיכף בשעת זריעה שנוטל האחריות עליו, הרי"ז נתחייב בתשלומי הדמים להקדש, והפירות בעצמותן יצאו לחולין, אמנם כל זה תליא אם יש חיוב מזיק להקדש, אמנם אם אין חיוב מזיק להקדש ע"כ לא נסתלק תורת הקדש מעל הפירות, ושיטת הירושלמי דמזיק הקדש פטור, אמנם שיטת הרמב"ם בזה דמזיק הקדש רק מחומש נתמעט, וכפשטות הסוגיא ב"מ צ"ט, וכן פסק רבינו בה' שכירות פ"ב ה"ג דפושע בהקדש חייב מטעם מזיק, להכי מפרש דין המשנה כפשוטה. ד כתבו התוס' בע"ז מ"ט ד"ה שאם נטע וא"ת מ"ש גדולי של ערלה מנדולי טבל וממעשר שני שהם חולין וכו', וי"ל דערלה שאני שאסור בהנאה וכו' אבל באיסור אכילה וכו' עכ"ל, ויש להעיר הלא שם, במשנה פר"ט מ"ד דתרומות איתא גם הקדש שהגידולין חולין, ונראה דע"כ מלבד שפשטות המשנה מיירי שלא פדה אותם בזמן זרעם, והיינו דע"כ הגידולין אינם צריכים כלל לפדיון, וכן מבואר להדיא בירושלמי פר"ט דתרומות ה"ב רבי אבהו בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה יעוי"ש, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פר"ה דמעילה דהגידולין חולין גם בלא שום פדיון יעוי"ש, אמנם העיקר בזה כמו שכתבנו במקום אחר דענין הקדש הוא הדמים, והיינו שאין בזה איסור הנאה מצד עצמו, רק ההנאה אסורה מטעם הדמים של הקדש, וא"כ ע"י הפדיון הסאה, וגם ישלם ההנאה שמגיע לו עבור זה שהיה נהנה מהזריעה, וזה ישלם כדין תשלומי הדיוט, ואין זה איסוה"נ, ובזה שאני מאיסור ערלה ושאר איסוה"נ שאין להם פדיון כאן שהם בעצמותם האיסור, וזהו כוונת התוס' שם. ה ויש להעיר על הרמב"ם בפר"ה דמעילה שם שפסק דאין מעילה בגידולין וחולין הם, ואינו מחלק בין דבר שזרעו כלה, לאין זרעו כלה, ובירושלמי