נזר הקודש - מנחות רכה

דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות, להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול. ז עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש, להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב, ואין כאן שום ענין פדיי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שכנאבד נחשב, ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבוא לתכלית מעשר שני, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן. - ח עוד יש לומר דסבר ר"פ דאינם בפדיון, והיינו דבאמת לא חזי לפדיון הני שלשה משום דלא חזי לאכילה כראוי באופן שיהי' ראוים לפדיון, דוגמא לזה הא דכרשיני מעשר שני בפר"ב מ"ד, ורק לענין אכילה שאני מטעם דאחשבינהו, וזהו שאמר ר"פ לענין מעשר שני דאי אכיל חוץ לחומה לקי, לומר שרק לענין מלקות מהני צירוף, ולא לענין פדיון. - ט והנה בעיקר הדין דלקי בשביל אכילה חוץ לחומה מיירי שנכנסו לירושלים ויצאו, דאל"כ אין בזה מלקות, כמבואר בתוס' מכות י"ט וברמב"ם פר"ב דמעש"ש, וכתבתי בזה בספרי נזר הקודש לזבחים, ויש לעיין בזה אם אמרינן דאינם ראוים לאכילה רק ע"י הדחק כהא דכרשינים, א"כ אין כאן קליטת מחיצות כמבואר במשנה שם במעש"ש שנכנס לירושלים ויצא, ואם כן אין כאן קליטת מחיצה וממילא הרי הוא כאילו לא נכנס, ואם אמרינן דאין מלקות טרם שהוקלטו במחיצות, א"כ אין בזה מלקות, וע"כ צריך לומר דבעירוב הני מינים ראוים. לאכילה לאדם גם ברווחא, וממילא ביישוב הסוגיא צריך לומר כדלעיל.. א ומלקצור לפני העומר, הרמב"ם פסק בפר"ז מתו"מ הי"ג דאסור לקצור קודם קצירת העומר, ומשמע דלאחר קצירה מותר לקצור גם להדיוט, והקשה מרן דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר אסור בקצירה יעוי"ש, ובלח"מ, ודברי מרן תמוה דמהסוגיא משמע דהקצירה בעצמותה מתרת את הקצירה, וכן נראה להוכיח מירושלמי פר"א דחלה דתיכף ומיד אחרי קצירת הומר מותרין בקצירה, דאיתא שם אמר רבי יוסי קצירה מתרת הבאה וקצירה, לפום כן רבי יוסי חווי בה קצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסורו, והיינו מטעם דבעינן קצירה כזו שראוי' להבאה, - משמע מזה אבל אם הקצירה ראוי' להבאה שאין בה פסול אחר מותר בקצירה, וגם הרמב"ם בפר"א דחלה כתב להדיא דלאחר הקצירה מותר קצירה. ב ומסופקני למאן דאמר נקצר שלא כמצותו כשר, היאך הדין אם קצירה זו מתרת קצירה, דאפשר דדוקא בשנקצרת בזמן קצירה אז מתרת קצירה, אבל לא בשנקצרת בזמן מוקדם, וצ"ע. דף עא במשנה, קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, וכתב בשיט"מ דוקא לבהמה אבל לא לאדם דקצירת שחת לאדם קצירה חשובה היא, ביאור הדברים כי לבהמה הקצירה אינה בתור קצירה, כי אין נחיצות קצירה לבהמה, כי יכולה לאכול מן השדה בקומתה, וא"כ מה לי אם אוכלת מן הקמה, או שמאכילין אותה קצורה, משא"כ לאדם נחוץ קצירה כי לא סגי בלאו הכי, וממילא הקצירה דלאדם קצירה, ואסור, ופליגי ר' יהודה ור"ש אם זה דוקא עד שלא הביא שליש דר"י בעי תרתי, לבהמה, וגם בשלא הביא שליש, ור"ש סבר דגם בשהביא שליש, מ"מ קצירה דלבהמה לאו קצירה היא, וע"כ מהטעם שכתבנו. - א תניא רבי בנימין אומר כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה, וכתיב ראשית קצירכם, הא כיצד ממקום שאתה מביא, אי אתה קוצר וכו', - לכאורה יש ללמוד מזה ג"כ דבזה"ז שאין מביאין עומר מותר קצירה, כיון שאין מקדש להקריב עומר ואין מביאין עומר מזה, ואפשר לומר כיון דהחסרון מצד אחר, ולא מעצם התבואה קרינן לזה ג"כ ממה שאתה מביא, ועוד דיש לנו תמיד לחשוב שמא יבנה המקדש במהרה, כהא דתענית י"ז יעוי"ש, וממילא אסור גם בזה"ז בקצירה קודם לעומר, וצ"ע. ב והנה לר"ש דסבר דאף לאחר הבאת שליש מותר עדיין בקצירה מטעם דקצירה דלשחת לאו קצירה היא, כמבואר לקמן בסוגיא, הנה משמע מזה דדוקא לבהמה הרי"ז שחת, אבל לא לאדם, וכן פירש רש"י במשנה דהכוונה לבהמה, אבל לאדם הרי"ז יצאת מכלל שחת ונכנסת להיות בתור קצירה, או דלמא כיון דלא נתגדלה רק עד שליש, הרי"ז בכלל שחת, ואין איסור גם בלאדם, הנה בסוגיא מבואר לקמן דדוקא לבהמה סבר ר"ש דמותר לשחת דפריך הש"ס לאדם מי שמעת לי', והיינו דרק ר"מ סבר דלאדם גם כן מותר, ופירש"י דר"מ סבר קוצר לשחת מפסיק, ולא קתני לבהמה ע"כ סבר דגם לאדם מותר כגון לקליות, מבואר מזה דבזה פליגי תנאי ור"י ור"ש סברי דשחת לאדם בכלל קצירה תחשב, ור"מ סבר כל לשחת מותר. ג והנה יש לעיין לר"מ דסבר דכל דלשחת מותר אף לאדם אם מותר לעשות קליות ולאכלם ג"כ קודם לעומר, ואין בזה משום איסור חדש, וע"כ הטעם בזה דאין איסור חדש, אלא באופן דקרינן קצירה, ובאין קצירה אין איסור חדש גם כן, או דלמא דהכוונה לעשות קליות, ולהמתין מלאכול עד שיתיר העומר. - ד והנה מפירש"י פסחים כ"ב, הובא הכא בתוס' ד"ה אימור בהא דפריך שם והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה מפרש קוצר לשחת להאכיל לאדם, והתוס' הקשו הא הכא בסוגיא משמע דרק לבהמה מותר, והנה אפשר דכוונת רש"י לר"מ, אבל מבואר דאם אמרינן דמותר לאדם, היינו ג"כ באכילה מדפריך