נזר הקודש - מנחות רכד

כרמל, ובבצק משום לחם, ואם אכל מכל אחד חצי שיעור יש מקום לומר דכיון דאין כשיעור בכל אחת אין כאן מלקות, לזה משמיענו התנא דיש כאן צירוף משום איסור חדש הוא שם כולל אכולהו, או דהוי אמרינן דאיסורין מבטלין זה את זה, ואפילו מאן דלא סבר אסורין מבטלין, זהו דוקא בשיעורין שלימין, אבל בחצאי שיעורין הו"א דמבטלין זה את זה, על זה אמר התנא דמצטרפין, מטעם דאיסור חדש עשה אותם אחד, ויש בזה מלקות, ורב יוסף אמר לענין חמץ בפסח לאשמעינן דתבואה שייכה בחימוץ גם כן, וכמו שפירש"י. א ר"פ אמר לענין מעשר שני דאי אכיל לי' חוץ לחומה לקי, והנה בזה לכאורה ליכא חידושא דפשיטא דיש בזה משום ל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה יעוי"ש, ואני מוסיף לדייק עוד מדוע אמר ר"פ דלקי, דאילו ר"כ ור"י לא אמרי דלוקה, משום דממילא מובן, ומדוע ר"פ הוסיף דלקי. ב ונראה משום דלענין מעש"ש יש מקום לכאורה לומר דמצטרפין לענין פדיון לשוה פרוטה, ופחות מפרוטה לאו בת פדיון היא, על זה משמיע לנו ר"פ דלא תימא הכי והיינו דלא בעינן פרוטה, דסבר כתנא דבי חזקי' דסבר דיש פדיון גם לפחות מפרוטה מטעם מעות הראשונות כמבואר בב"מ נ"ג, וא"כ לא בעינן צירוף לפרוטה לפדיון כיון דגם בפחות מפרוטה יש עצה בפדיון, אולם עדיין תקשה לשיטת הראשונים דסברי דכל עיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן, ומדאורייתא לא מהני כמבואר בשיט"מ ב"ח שם בשם הריטב"א, איברא דיש פוסקים שהוא דין התורה, וכן מוכח שזהו גם דעת רש"י שפירש שם בסוגיא דקאמרינן שם דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על מעות הראשונות הוי פדיון גמור מן התורה, ולכאורה מכאן ראי' לשיטת הני הראשונים דמהני פדיון מן התורה, ותקשה מזה על הריטב"א מדוע לא אמר ר"פ הנפק"מ דמצטרפין לשו"פ לענין פדיון, כיון דלא יצוייר פדיון לפחות משו"פ מדאורייתא, וכן יש להוכיח שגם שיטת הרמב"ם דדינא דתנא דבי חזקי' הוא מדרבנן, כאשר יבואר. ג והנה בסוגיא דב"מ שם דמעש"ש לא בטל באופן דהוי דבר שיש לו מתירין, ולכאורה תמוה דבלאו הכי לא שייך ביטול שם מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור ולא נגרע ע"י התערבות, ולזה העיר לי חכם אחד, והדבר מסתבר כן דבודאי לא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי זה כהוכר האיסור לפנינו, ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד שכתב שם וז"ל פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדשיל"מ, עכ"ל, ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות, ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם כשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים, והדין דמחויב להביא במקום. ד אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא, ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, והיינו מצד הדין משום דאין כאן ביטול ברובא, אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה באמת שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול, אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל, וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך לומר שבזה יובדל תערובות מעשר שני בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל, ובזה אתי שפיר שם בהלכה ט"ז שכתב הטעם דלא בטל מעשר שני מטעם דשיל"מ, ולכאורה תמוה הלא בלאו הכי לא שייך ביטול מטעם דהזכות פדיון הוי כהזכר האיסור, אבל הנכון בזה דבמקום דלא שייך פדיון כגון בירושלים, דאז הוי שייך ביטול אם לא מטעם דהוי דשיל"מ. ה ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו, וכמו שכתבנו. ו והנה לפי"ז תמוה מובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ, נראה דכיון דמיירי מעשר שני שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן, והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר דפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא, וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן יעוי"ש, ואפשר שכן דעת הרמב"ם גם כן, איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא, וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא דאמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על המה"ר הוי פדיון גמור מן התורה, אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול