נזר הקודש - מנחות רכג

ושפיר השמיטה הרמב"ם, והיינו כמו שכתבנו משום דזהו רק לר"מ, וכמו שנתבאר. ז עוד מה שמחדש התבוא"ש בחידושיו לחולין בעינן זה דדעת הרמב"ם באבוה"ט דשחיטת טרפה אינו מועיל לטהר הולד יעוי"ש, תמוה טובא דהלא מבואר בסוגיא חולין פ"ה ע"ב מודה ר"מ וכו' דרבי סבר כר"מ וכו' וסבר כרבנן שחיטת אמו מטהרתו יעוי"ש, הרי מבואר מזה דשחיטת אם טרפה מטהרת את הולד, ומבואר להדיא להאי דינא בתוספתא פר"ד דחולין השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וכו' ואם מת טהור מלטמא במשא יעוי"ש, הרי מבואר דשחיטת טרפה מטהר להולד ג"כ, וא"כ אין לומר דהרמב"ם לא ס"ל בזה, כיון שברייתא סתמית היא, ובזה סרה ג"כ מה שרוצה התבוא"ש לומר בדעת הרמב"ם דלא מהני שחיטת האם לטהר בלמפרע, כמו הכא בעובר שהי' חי בשעת שחיטה שאין בו טומאה בלאו הכי, דגם זה ליתא דהרי מבואר להדיא בתוספתא דאיתא בהדיא דנמצא חי וכו', וע"כ (עי' חולין ע"ה ע"ב דמוקים כר"מ וכבר מצאו מת) הא ואם מת היינו אח"כ, דהרי חשיב כל הדינים דהי' חי בשעת שחיטה ומסיים בזה ואם מת, וע"כ היינו דאח"כ מת, ופשוט, וכן מבואר ברמב"ם פר"ב מאבוה"ט ה"ז וז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי וכו' ואם מת קודם שהפריס ע"ג קרקע הרי הוא טהור ששחיטת אמו מטהרתו יעוי"ש, מבואר דמהני טהרה בלמפרע, (ויש לעיין מדוע נקט דמת קודם שהפריס, ותמוה דהרי אף לאחר שהפריס כן הדין, ואפשר דבאופן שמת לאחר שהפריס טמא מדרבנן), ומיירי שם באם טרפה, וכן פירש הרי"ק הובא בכס"מ, ומה שמציין שם לדינא דהמשנה תמוה דשם לא מיירי לענין טומאה, ולדעתינו המקור לזה הוא התוספתא שכתבנו, ובעיקר דברי הרמב"ם התמוה שכתב מצא בה בן שמונה חי נטרף אעפ"י שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו דתמוה מאי איריא נטרף, ומזה יצא הגאון התבוא"ש לפרש מה שפירש, לדעתינו נראה כי באמת דברי הרמב"ם מיירי בלא שחיטה אלא קרעה וכמו שפירש מרן שם, וכוונת הרמב"ם אחר שנטרף היינו הלידה, אשר בזה נטרף, ועכשיו שנוטל חיות מהאם על ידי קריעה דהבטן וממילא הוי לידה לב"ח ובזה נעשה טרפה וכתב הרמב"ם לרבותא דלא מהני שחיטה בזה, דלא מיבעי' קודם הלידה פשיטא דלא מהני שחיטה לב"ח דהרי אין זה מעשה שחיטה, אלא הריגה, דהרי לא שייכא שם שחיטה, (עי' ביצה ו' ובתוס' שם בסוה"ע) ומעשה שחיטה אינו אלא מעשה טורף בעלמא ופשיטא שאין בזה כח טהרה, אלא אפילו כששחט בחוץ היינו באופן אחר שנטרף היינו אחרי הלידה, אעפ"י שזהו דרך שחיטה, מ"מ לא מהני מידי לטהר מידי נבלה, והיינו מפני שכבר נתנבלה ושוב לא מהני שום פעולה לטהרה, הדרן לדברינו דלעיל דהתוספתא נתפרשה אליבא דר"מ, וכמו שנתבאר. א שם בתוס' ד"ה ביצי נבילה וז"ל ור"ת מצא בספר רבינו גרשום מעי נבילת עוף טהור מקצתה בחוץ וכו' שדרך העוף סמוך למיתתו חולה ויוצאין מעיו לחוץ כו' יעוי"ש, ומטעם זה יש לדון בדבר הלכה לבעשה בדבר העוף שמעיה בולטת לצד חוץ, ושחטוה, ולא היתה מפרכסת, דהנה לפי המבואר בתוס' שיציאת המעים לחוץ בא מחמת חולה, וא"כ יש לעיין על הפירכוס, דהרי כתב השמ"ח סי' י"ז ס"ו דעוף משום דחיותו מועט, לא סמכינן על סימן דהעמדה שלא הוה בחזקת מסוכן, אלא כל שרואין שהוא חולה טעון פירכוס יעוי"ש, ולזה הסכים בדע"ק והובא באחרונים, וא"כ בנידון דידן כיון שמבואר דזהו סימן שחולה הוא, להכי יש להצריך פירכוס בסוף השחיטה כדין מסוכנת. ב ויש לעיין בסוגיא דביצה ל"ד תנן התם דרסה או טרפה בכותל כו' ומיירי בעוף, בעי ר' ירמי' מר' זירא מהו לשחוט ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט, ופירש"י אם חיישינן שמא טרפה היא יעוי"ש, ומשמע מסוגיא שם דלא בעי פירכוס, דע"כ אם בעינן גם פירכוס, אם כן יש להחזיק ולחוש לריעותא, והיינו כי יש בזה הרבה חששות, א) שמא לא תפרכס, ב) שמא תמצא טרפה, ופשיטא שאסור לשוחטה ביו"ט, וע"כ דמוכח דלא בעי שום פירכוס, וכן משמע בפנ"י שם יעוי"ש, וכן מבואר בשאג"א סי' ס"ד שהקשה מדוע שוחטין בהמה מסוכנת ביו"ט, ולא חיישינן שמא לא תפרכס, ותירץ דמסוכנת הזאת המותרת לשחוט ביו"ט, לא מיירי באופן מסוכנת דחולין, דבעי פירכוס לעיכוב, יעוי"ש, וא"כ מוכח מדבריו דבאופן דבעי פירכוס הדין אסור לשחוט ביו"ט, וא"כ מיירי בסוגיא דביצה בעוף שדרסה בכותל באופן דלא בעי פירכוס, אעפ"י שחולה הוא, וא"כ מוכח דעוף הנדרס בכותל דלא בעי פירכוס, וכן משמע מדברי הפלתי סי' י"ז סק"ב יעוי"ש, ואם כן מוכח דעוף החולה, אם לא בא עדיין לדין מסוכנת לא בעי פירכוס. ג וגם בעיקר סברת השמ"ח שכתב דבעוף כיון שחיותו מועט להכי אין לסמוך על הא דעומדת וכדומה, סברא זו אינה מוכרחת דהרי איכא למימר לאידך גיסא, דמדחזינן דבעוף גם תנועה קלה מורה שיש בה חיות, וסמכינן על פירכוס קל, אם כן כשאנו רואים פעולה כזו אשר גם בבהמה תעיד על חיים כגון העמדה וכדומה, א"כ כשאנו רואים פעולה זו בעוף פשיטא שזה תעיד על פעולת חיים, ובדר"ת סי' י"ז אות ל"ב הובא שם בשם הדעת תורה שהביא דעת תוה"ב להרשב"א השגה על השמ"ח, ואף שהמחבר דר"ת סותר דברי הדעת תורה, אמנם ראינו שאין דבריו מוכרחים, וביותר בזה שכתבנו לעיל נראה לדעתינו להתיר בנידון דידן בהפסד מרובה. עמוד ב ומצטרפין זה עם זה, תנא התבואה והקמחים ובציקות מצטרפין זה עם זה, למאי הלכתא, לכאורה מאי פריך הא פשיטא דנפק"מ לענין מלקות דמצטרפין לכזית להיות לוקה, ונראה דכוונת הש"ס להקשות פשיטא דמצטרפין ומדוע לא, ועל זה אמר רב כהנא לענין חדש, והיינו דבאיסור חדש יש שלשה מיני איסורים, לחם, וקלי, וכרמל, ובכל אחת מהשלשה מינין האלה יש איסור בכל אחד בפני עצמו דתבואה איכא משום קליל ובקמחים משום