נזר הקודש - מנחות רכב

מצד עצמו, וע"י נכרי ליכא איסור כיון שאין הישראל עושה איסור, והיינו שימכור אח"כ השדה להנכרי אבל עדיין תמוה הא יש בזה משום אמירה לנכרי שהוא שבות והוי בעי' דלא איפשטא בב"מ צ' וא"כ הוי ספק איסור באמירה לנכרי, עי' בכס"מ וברדב"ז, ואפשר דכוונת הרמב"ם שדעת הישראל לעקור אח"כ, ובאופן זה אין איסור אמירה לנכרי, והוא עצמו אף בזה אסור, ומזה מוכח ג"כ דעיקר האיסור הוא הזריעה. ד עוד נראה דאם אמרינן דאיסור זורע בכלאים הוא ההשרשה, א"כ לר"ע דסובר דגם מקיים לוקה, ובירושלמי מבואר דגם רבנן סברי הא דמקיים ע"י מעשה דלוקה, יעוי"ש, ולפי"ז קשה למ"ל דכתבה תורה כל עיקר הא דזריעה שהוא בל"ת, תיפ"ל דמקיים כלאים הוא, וע"כ משום דשאני איסור מקיים כלאים שהוא מהשרשה ואילך, אבל איסור זריעה הוא עצם הזריעה אעפ"י שלא בא אח"כ לידי השרשה, והיינו גם אם לקטן אח"כ, מ"מ מחויב מטעם איסורא דעבד עבד. ה תוספות ד"ה ביצי נבלת עוף טהור וכו' כגון אם הכניס פיו למעי' ואכלן בפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבילת עוף טהור וכו' דאטו בשביל שהכניס פיו בתוך מעי' יחשבו יותר בשר וכו' והנה נראה להביא מקור לשיטת רש"י וכאשר יבואר. א תניא בתוספתא דחולין פר"ז אבמה"ח חייב משום נבלה ומשום אבר ולגירסא זו הסכים הגר"א ז"ל באור הגנוז) יעוי"ש, ותמוה דהלא לא יצוייר אבמה"ח ונבלה בגוף אחד, דהרי אבר התלוש אין בו משום נבלה ואף באבר המדולדל הלא מיתה עושה ניפול, וממילא אין בו משום נבלה כמבואר חולין ע"ד, ולזה איתא בחולין ק"ב בפלוגתא דר"י ור"ל דאבר מן החי וטרפה, וכן בירושלמי נזיר פר"ו ה"א וברמב"ם פר"ה ממ"א ה'"ד, ולא נקטו אבמה"ח ונבלה, משום דלא משכח"ל. ב ונראה דהתוספתא אזלא אליבא דר' מאיר דסבר במשנה חולין ע"ב בעובר שהוציא ידו וחתכה אחר שחיטה דהבשר מגע נבלה, והיינו שאין שחיטת האם מטהר את האבר מטומאת נבלות, וכשמת העובר הוי האבר נבלה ממש, וכן מבואר ברש"י במשנה, וביאור הדברים שאין זה ענין למיתה עושה נופול, אעפ"י שאנו דנין את אבר היוצא לאבר המדולדל, והיינו מפני שאין זה אבר מן הנבלה, אלא הרי הוא נבלה בעצמותה, ואין בזה תורת פריש, וממילא יש כאן שתים, אבר מן החי דמעיקרא שע"כ לא נפקע, וגם נבלה כיון שע"כ מת הוא, וא"כ לשיטת ר"מ דמשנה, שפיר יצוייר תרתי בגוף אחד אבר מן החי ונבלה, אבל זה ליתא דע"כ הכא נבילה איכא, ואבמה"ח ליכא דע"כ כיון שאין זה אבר מדולדל ממש, א"כ הרי"ז אבר זה לר"מ כגוף בפני עצמו, וא"כ ממילא תורת בעל חי דעלמא עליו, וכל זמן שהוא בחיים חיותו תורת חי עליו ויש בו גם תורת אבר מן החי כבעל חי בעלמא, אבל לאחר מיתה בטל תורת אבמה"ח ממנו מטעם שהמיתה הפקיעתו, והרי הוא נבלה כנבלה דעלמא. ג והנה לפירש"י הכא שמפרש ביצי נבלות עוף טהור דאם הכניס פיו למיעה ואכלן הביצים בפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור יעוי"ש, - ויש להבין מה ענין נבלה להביצים, הלא ידוע דביצת נבלה לאו דאורייתא, וע"כ סבר רש"י דאבר המדולדל בפנים לא אמרינן בזה תורת פריש, וליתא בזה האי דינא דמיתה עושה ניפול, וחל בזה תורת נבלה, ותצא מזה חדתא דבהמה שנתנבלה ע"י פסוקת הגרגרת, דהרי הריאה כמנחא בדיקולא, כמבואר בחולין ל"ב, ודינה כאבר המדולדל, ומכל זה כשמתה הבהמה ונעשית נבלה, לא אמרינן בזה מיתה עושה ניפול וחל תורת נבלה על הריאה, וממילא יש כאן שתים, אבר מן החי דמעיקרא, וגם נבלה, והוי התוספתא ראי' לפירש"י. ד אמנם יש לדחות דאפשר דלרש"י מכח החיבור שבפנים לא נעשה אבמה"ח, ומטעם זה חל עליו נבלות, ואם באמת הי' עליו חלות אבמה"ח כדין אבר המדולדל, דאז לא אמרינן בזה תורת נבלה מטעם ההלכה דמיתה עושה ניפול, וא"כ לפי"ז נבלה איכא, ואבמה"ח ליכא, ונראה להביא ראי' לזה מנזיר כ"ט דאיתא שם בחטאה"ע הבעה"ס דחשיב שם שני איסורים, ומדוע לא חשיב איסור אבמה"ח על הבני מעיים, וע"כ דבשביל החיבור פנימה לא נחשב לאבר מן החי, אבל תקשה לפי"ז הא דמבואר בחולין ל"ג בהא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים מטעם אבר מן החי, אבל אפשר דדוקא באופן שניתר בשחיטה דהשחיטה עושה כמאן דנפסק, ממילא נשאר לב"נ באבמה"ח, אמנם בנבלה לא אמרינן כמאן דנפסק דמיא, והיא מלתא חדתא, והנה אמינא גם לאידך גיסא, דאם לא אמרינן כן, א"כ תקשה הא דנזיר מדוע לא חשיב שם איסור אבר מן החי מפני הבני מעיים. - ה והנה יש לעיין באותו אבר שיצא היאך הדין באופן שהי' גם מדולדל, והעובר מת בפנים, היאך לדון על האבר לר' מאיר דס"ל דאין שחיטת האם מתירתו, וממילא דנין לומר בזה שחיטה אין עושה ניפול, וגם אין לומר בזה מיתה עושה ניפול, כיון שבאמת אין כאן מיתה להגוף דהעובר דהרי ניתר בשחיטת האם, ונראה דבאופן זה יש בו שתים אבמה"ח דמעיקרא, ונבלה דעכשיו, אבל כל זה לר"מ, משא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו דהשחיטה דהיום מטהר להאבר דהעובר, לפי"ז לא הוי עליו אלא איסור אבמה"ח, וע"כ התוספתא אזלא אליבא דר"מ, והרמב"ם השמיטה משום דהוי שלא אליבא דהלכתא. ו איברא דלפי דברי הגאון תבוא"ש ליו"ד סי' י"ד שכתב שם דבאם טרפה לכו"ע אין שחיטת האם מטהרת האבר היוצא דהעובר יעוי"ש, ולדבריו אתי שפיר דברי התוספתא לכו"ע ובאופן שכתבנו, אמנם דבריו תמוהים טובא, דהלא מסתימת דברי חכמים משמע דלעולם לא הוי יותר מטרפה, וגם מדילפי חכמים טהרת האבר מטהרת טרפה כמבואר במשנה, וא"כ משמע דטרפה תמיד פועלת טהרה, וגם מהא דאמרו דיותר מצלת על שאינה גופה, דלפי זה מסתבר שיותר מצלת על האבר מפני שאינה גופה,