נזר הקודש - מנחות רכא

נקוב המונח בכרם, והנה הוסיף תיבת המונח דלא תנן במשנה אבל הכוונה דבא להורות שהכרם הוא כרם מעליא, ובזה שנה התנא דלא קידשו הזרעים שבעציץ שאינו נקוב את הכרם, אבל איסורא איכא, ודינא דשמואל הוא דין אחר היינו ששני המינים המה בעציץ שאינו נקוב. ד ובזה יובן לנו דברי מרן הכס"מ שכתב בפר"ה שם מקור לדברי הרמב"ם למשנה בפר"ז דכלאים, והקשו עליו מדוע לא כתב לסוגיא דידן המפורש להדיא, וחשדוהו למרן שנעלם ממנו סוגיא דידן, עי' בקר"א, ובמנח"כ, אבל אישתמיט מהם דברי מרן בפר"א מכלאים ה"ב שכתב שם הרמב"ם וז"ל אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות, כתב מרן שם הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל, ע', הרי דלא נעלם ממרן סוגיא זו, אבל ע"כ מפרש ג"כ ששני דינים הא דכתב הרמב"ם בפר"ה, והא דפר"א, והיינו כמו שכתבנו דבפר"ה מיירי שזרע זרעים בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם ממש, וזה נלמד מהמשנה, ואין זה דינא דשמואל ואביי, ובפר"א שם הכוונה שזרע שני המינים בעציץ שאינו נקוב, בזה כתב מרן שמקורו לסוגיא דידן, וכמוש"נ. ה עוד נראה דהנה הוכחת אביי מהא דהוי תרומה מדרבנן, ומזה מוכיח דה"ה דיש בזה משום כלאים מדרבנן, הנה לכאורה יש לומר דשאני התם שהוא מטעם קנס מטעם שרוצה לפטור המחויב מדאורייתא, ובאמת כן משמע ביבמות פ"ט ע"א דרמי שם מזיד אמזיד ממשנה זו דהתורם משאינו נקוב על הנקוב כמבואר שם, וא"כ אין זה ראיה לזריעה דכלאים. ו ונראה דעיקר ההוכחה דשייך בזה כלאים דהיינו תערובות המינים, דלא תימא דכל מין אחד הוא אלו המינים הגדילים בעציץ שאינו נקוב, ובאמת זהו עיקר חידושא, לומר דיש הבדל המינים בהגדילים בעציץ שאינו נקוב, ועל זה השיב אביי דזה מוכח מהמשנה דתרומות מדתנן דתרומתו תרומה. וע"כ שהוכר בזה הכרת המין, דאל"כ הרי"ז כתורם ממין על שאינו מינו דלא הוי תרומה כלל אפילו מדרבנן כדתנן בתרומות פר"ב מ"ד דהתורם ממין על שאינו מינו לא עשה כלום, ומדחזינן דהתורם מעציץ שאינו נקוב הוי תרומה, וע"כ דהוכר המין, וכיון שיש הכרת המינים בהגדילים בעציץ שאינו נקוב, א"כ ע"כ מוכח דנקראים שני מינים, ויש בזה משום כלאים, ומטעם זה אתי שפיר דלא הביא אביי המשנה דכלאים דהוי הגדלים בעציץ שאינו נקוב, משום דשאני התם דע"כ כל מין מה שהוא הוי כלאים בכרם, אם רק אינו מין כרם, ואין מזה ראיה אשר יש היכר מינים בהגדלים בעציץ שאינו נקוב לומר בזה דהוי תערובות המינים, להכי הביא אביי המשנה דתרומות, וכמו שנתבאר. ז ובזה יש לפרש הא דאיתא בירושלמי כלאים פר"ז שם ר' יוסי (ידוע שאינו ר"י התנא) מהו לומר על פיתו המוציא לחם מן הארץ, והמפרשים עמלו להבין השאלה, אבל לפי מה שביארנו שאלת ר"י אם שייך לומר חילוק המינים במה שגדל בעציץ שאינו נקוב, והיינו דכיון שאינו יונק מהארץ הרי"ז בכמהין ופטריות הגדלות מהאויר, ולא שייך בזה חילוק המינים, וא"כ לא שייך חילוק ברכות, אבל מה דמספקא לי' לר"י בירושלמי, מיפשט פשיטא לי' לאביי דיש היכר המינים ומכח המשנה דתרומות, וכמו שנתבאר. ח והנה לכאורה יש להעיר על עיקר הפירוש שפירשנו דכל עיקר חידושא לאשמעינן דיש הכרת המינים בגדולין של העציץ שאינו נקוב, דזה ניחא אם אזלינן בכלאים בתר השרשה והצמיחה, וממילא יש מקום לומר דהגדולין גם משני מינים כחד מין הוא, אבל אם אזלינן באיסור כלאים כבשעת זריעה, הכא בשעת זריעה שני מינים נינהו, אבל מבואר אצלנו דאיסור כלאים בשעת זריעה כאשר יבואר. א והנה באיסור כלאים, נסתפקתי אם עובר תיכף בשעת זריעה, משום דהלאו על הזריעה נאמרה, או דלמא דהזריעה כמאן דמנחא בכדא דמיא, והאיסור נעשה בהשרשה, והנה מצאתי במנח"ח מצוה רמ"ה אות י"ז כתב לדבר ברור דהאיסור הוא דוקא לאחר שהשריש, והחליט עוד דאם לקט הזרעים קודם שהשריש פטור יעוי"ש, ולדעתי אין זה ברור, - ואדרבה נראה להיפוך דעיקר האיסור הוא משעת זריעה, והזריעה בעצמותה אף בלא השרשה עשה איסור, וכאשר יבואר. ב איתא בירושלמי פר"א דכלאים ה"ט וז"ל זרע שני מינים בבקעה, או בחורבה, או שני מינים וחלקן הרוח (לגירסת הגר"א ז"ל) רבי יוחנן אמר פטור ורשב"ל אמר חייב, וכתב בביאור הגר"א בפירוש הארוך וז"ל הטעם דרשב"ל כיון דנטל בידו הב' מינים ביחד אעפ"י שאח"כ נתפזרו זה מזה, אף על פי כן חייב, עוד איתא שם מודה רשב"ל בזורע ע"מ לחלק הרוח שהוא פטור, אמר רבי בא כך תנינן מודה רשב"ל לענין שבת עד שתניח, ופירש המפרש בפירוש הארוך שם וז"ל אעפ"י שלענין כלאים ס"ל דכיון שנטלן מתחילה לזרוע ביחד אעפ"י שאחר כך נתפזר אעפי"כ חייב, מ"מ לענין שבת מודה דאינו חייב עד שתנוח יעוי"ש, הרי חזינן דרשב"ל סבר דלא בעינן גם הנחה, ור' יוחנן ס"ל דבעינן הנחה, אבל זה ליתא מאן דפליג דליבעי השרשה, מבואר להדיא דלאו דכלאים האיסור הוא המלאכה דהזריעה גם בלא השרשה, ודומיא דמלאכת הזריעה בשבת, וא"כ פשיטא דאם לקט אחרי הזריעה אף גם קודם השרשה חייב על הזריעה, ולא נפטר מחיוב זריעה מפני הליקוט, והא דמביא המנח"ח שם מפר' כ"ש דבעינן השרשה זהו לענין איסור נאמרה, אבל עבירת הלאו הוא מזריעה. ג כתב הרמב"ם בפר"א מכלאים ה"ג וזה לשונו אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו' יעוי"ש, ודברי הרמב"ם תמוה דכיון דאסור לקיים כלאים, ואם כן מה תועלת מה שיזרוע לו נכרי כלאים, והטור תמה בזה, אמנם נראה כי הדבר בזה, כי הקיום מהשרשה הוא, אבל אין בהזריעה ענין קיום כיון שהוא איסור