נזר הקודש - מנחות כב

בדין קמיצה וקמיצת פסולין א במשנה, אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר וכו', בן בתירא אומר יחזיר ויחזור וכו' ומבואר בגמ' דב"ב אכולהו פליג, - והנה קשה מובא בהא דטמא הלא כיון דטמא הוא א"כ מטמא גם את המנחה כולה, - ואף אם מיירי דטמא שרץ שאינו מטמא כלים, אבל עכ"פ אוכלין מטמא, - ומצאתי בחידושי הרשב"א למנחות שעמד בזה. ב והנה הרשב"א כתב דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה ולא נטמא העשרון כולו עם הקמח, אלא לא נטמא רק במה שנגע הלכך יכול לחזור ולמלא וכשר, עכת"ד, - אבל קשה מובא הלא זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן ט' ע"א, ולר"ל דסבר דהכלי קובעת אין להביא קמח אחר ולמלא העשרון, וא"כ היאך יפרש ר"ל המשנה, - ומדוע כשאתותב שם ר"ל לא אותבי' ממשנה זו, - וביותר תיקשה דלקמן בסוגיא קאמרה הסוגיא לרב דרבנן דב"ב סברי דכלי קובעת ואין למלא החסרון בקמח אחר, וכמו שפירש"י, - ולפי פירוש התוס' לכו"ע אין למלאות החסרון אחרי קמיצת הפסול, יעוי"ש, - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' היאך יצוייר הא דטמא שלא נטמאת המנחה כולה. - ג ונראה גם כן דמצי מיירי שהי' טמא אב הטומאה, - אבל לפי מה דקיי"ל דמרצה ציץ על הקרבנות, ואינו מרצה על טומאת הגוף, שהוא טומאת גברי, - ובדיעבד שפיר מהני הריצוי ציץ, והסוניא בפסחים ע"ז רוצה לומר גם בלכתחילה, - ואתי שפיר דהקרבן כשר, ועבודתו פסולה, ולב"ב מהני חזרה, - והוי קרב בטומאה אם אין להביא עתה אחרת, והקרבן כשר מפני ריצוי הציץ, וכמוש"נ. א דף ו' ע"ב אמר רב זר שקמץ יחזיר וכו' אי דאיתי לקומץ בעיני' לא פליגי רבנן עלי' דב"ב כ"פ דחסר קומץ, רבנן סברי לא יביא קומץ מתוך ביתו וימלאנו וכו' ופירש"י דפליגי אי קמיצה קבעה, או קדושת כלי קובעת, - והקשו בתוס' הא לקמן איתותב מאן דאמר קדושת בלי קובעת, עוד הקשו למ"ל קרא לקמן לב"ב הלא מה"ת לומר דכלי קובעת, יעוי"ש, - ונראה ליישב פירש"י אשר תמוה לכאורה טובא, - והוא דהנה לקמן פליגי רב ור' יוחנן אם העשרון מקדש חצאין דרב סבר דאין עשרון מקדש חצאין, ור' יוחנן סבר דמקדש חצאין, - והנה נחזה אנן לרב דסבר דאין עשרון מקדש חצאין, מסתבר הדבר דכמו שאין מקדש חצאין בתחילה, כן אין מקדשת גם לבסוף, - והיינו באופן שהי' מעיקרא עשרון שלם, ונתקדש מה שבתוכו, ואח"כ נעשה חסר אם יכולין למלא ההוספה בקמח חדש ולהתקדש, - דמסתבר הדבר דלרב כמו שאין מקדש חצאין בתחילה, - כן גם לבסוף, שאם באנו למלא את העשרון ולקדש את ההוספה, הרי"ז גם כן קדושה לחצאין, דהרי מה שמונחים מתחילה כבר נתקדש, - ועתה אנו צריכין רק לקדושה דהנוסף,- לרב אינו קדוש, - ולר' יוחנן קדוש הנוסף, כיון שמקדשת חצאין, - וא"כ תצא נפק"מ לדינא ביניהם, דלר' יוחנן יכולין למלא את החסר, אבל לרב אין אנו יכולין למלא את החסר, כיון דאין מקדשת חצאין, - מבואר מזה דהכא לרב קיימינן, ולדידי' ע"כ הכלי קובעת, ולכן אעפ"י שאיתותב רשב"ל לקמן מהמשנה דנשפך הלוג עד שלא יצק ימלאנו, - אבל אין זה פירכא לרב, דרב תנא הוא ופליג, - ורב לשיטת עצמו שפיר מוקים רבנן דב"ב לשיטת עצמו דקדושת כלי קובעת, - ובזה מיושב נם כן הא דהקשו התוס' למ"ל קרא לב"ב דמה"ת לומר דקדושת כלי קובעת, - דאתי שפיר לשיטת רב דסבר דאין מקדשת חצאין, ממילא אין למלא החסרון, להכי בעינן קרא דלב"ב יכול למלא את החסר, - והטעם בזה, או דסבר דכלי מקדשת חצאין, או דסבר דאף שבתחילה אין מקדשת, אבל לבסוף מקדשת, - ומיושב לנכון פירש"י. ב והתוס' תירצו דכו"ע סברי כר' יוחנן דקדושת כלי לא קבעה, ובקמיצת פסולין פליגי אי קבעה, ות"ק סבר דקבעה ולא יביא וימלא, - ותמוה טובא דכיון דסברי כו"ע דבאיתא בעיני' דיחזור, אלמא דקמיצת פסולין לאו עבודה היא, ולא הוי יותר מקמיצת קוף גרידא, - ויכול להחזיר ולקמוץ, א"כ נם בחסרה הקומץ אמאי לא יחזיר וימלא מביתו, - ובשיט"מ כתוב וז"ל ונראה לפרש דהכא הוי אפילו לר"י, דהכא קמיצה עם החסרון דהוי תרתי לריעותא, עכ"ל, וכנראה שבא לבאר הטעם מדוע גרע הא דקמיצה מחסרון גרידא, וכתב דהוי תר"ל, ולכאורה מה זה ענין תר"ל, כיון דקמיצה דפסולין כדליתא דמיא. - ג ונראה בסברת התוס' כך דהנה שאני בין אם הקומץ בעין, להיכא דחסר, והיינו דבאופן דהקומץ בעין שפיר איתא בחזרה, מטעם דהחזרה מבטלת להקמיצה דזר ומהדר עובדא וכמאן דלא היתה קמיצה מעיקרא, - וזהו רק באופן דאין רושם של חסר איכא הכא, בזה מהדרינן עובדא וכדליתא לקמיצה כלל דמיא, והרי"ז רק חסר גרידא, ושפיר יש תקנה לעשיית קמיצה מחדש ע"י כשר, - משא"כ בחסר הקומץ דעכשיו אי אפשר למיהדר עובדא לומר דהרי זה כאילו לא היתה קמיצה דפסול, - בזה אמרינן דלא אפשר בתקנה, - והיינו דאמרינן דקמיצה דפסול לא הוי כקמיצה דקוף, משום דעכ"פ עשה הקמיצה איש שהוא בסוג עבודה מפני שהוא בן דעת, - ואם אינו עושה הכשר, אבל עכ"פ גרם בעבודתו להיות נפסל, - זהו כוונת התוס', - ואפשר, והוא הנכון, שזהו גם כוונת השיט"מ. - ד מאי שנא שמאל דאשכחן לה הכשירא ביוהכ"פ, וכו', לכאורה תמוה דהתוס' לעיל בד"ה