נזר הקודש - מנחות כא

בזה להיות עולה עם הבשר על המזבח, ולפי"ז תיקשה שפיר למ"ל קרא דוהקטיר הכהן את הכל המזבחה, דהרי אין לומר דאתי לאשמעינן דהזריקה עושה להעצמות לעצם קרבן, דהרי לא סבר ר' אלעזר האי סברא, ואין לומר דאתי קרא לאשמעינן זה עצמו דמקטירין את העצמות על המזבח, ואינו מחויב לחלצם מהבשר, פשיטא זה אנחנו יודעים מסברא דע"כ כיון דמחובר לקודש חיבור טבעי פשיטא שאין להם דין חולין ושרי להקריבם, וזהו סברת הגמ' כחולין שם מחוברין דהיתרא לא צריך קרא, וע"כ איצטרך קרא לר' אלעזר שאם פירשו ג"כ יעלו כדאיתא בחולין, - נמצא דהסוגיא דחולין שם, לרבנן הכל קאי לשיטת ר' אלעזר שם בזבחים, - ולפי"ז הרמב"ם דפוסק בפר"ב מה' מעילה הי"ד דהעצמות של עולה מועלין בהן לאחר הזריקה אם היו מחוברין להעולה בשעת זריקה, יעוי"ש, נמצא לפי"ז דע"כ סבר כרבה דרבנן לא סברי דהקרא אתי להורות דאם פירשו יעלו, משום דהקרא מלמדנו עצם הדין דהזריקה עושה להעצמות לעצם הקרבן, נמצא דלרבה גם רבנן סברי דאם פירשו לא יעלו, - וזהו פסקו של הרמב"ם. - ויש ליישב לפי"ז דברי הרמב"ן דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מקל וחומר מחלב שענוש כרת ומותר כ"ש גיה"נ. - וכאשר יבואר. לב כתב הרמב"ם בפר"ח ממ"א הי"ד גיה"נ מותר בהנאה וכו' - ותמוהין דבריו דהרי מבואר בפסחים כ"ב דלמ"ד יש בגידין בנו"ט הוא דהוי גיה"נ מותר בהנאה מטעם דכשהתורה נבלה הותרו כל הדברים שהמה בסוג טעם, אבל למ"ד אין בגידין בנו"ט לא הוי גיה"נ בהיתר דנבלה, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין בגידין בנו"ט א"כ מוכרח לומר דניח"נ אסור בהנאה, וא"כ אמאי פסק דניה"נ מותר בהנאה, - וכתב הרמב"ן דבאמת לרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא, אבל למסקנא גיה''נ מותר בהנאה אפי' אם אין בגידין בנו"ט, - והובא דבריו בהה"מ, יעוי"ש, וביאור דברי הרמב"ן נראה דכוונתו דעיקר הדבר הא דהוכרחה הסוגיא שם בפסחים לומר לר' אבהו דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה הוא בשביל לתרץ הקושיא דפריך שם הגמ' לר' אבהו דאמר דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי גם איסור הנאה, ובגיה"נ כתב נ"כ לא יאכל, ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וכו' ועל זה משני הש"ס כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, היינו שהגיה"נ הוי בכלל נבלה, וכל זה דוקא אם יש בגידין בנותן טעם אז הוי גיה"נ נ"כ בכלל נבלה, וכשאין בגידין בנו"ט א"כ אינו בכלל נבלה ולא הותר הגיה"נ בהנאה, אבל כל זה לפי הס"ד דש"ס שם, אמנם במסקנא דילפינן דחלב מותר בהנאה מהא דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה כמבואר שם כ"ג א"כ עתה יש ללמוד מחלב לגיה"נ מותר בהנאה מק"ו דמה חלב שעונשו בכרת מותר בהנאה, גיה"נ שעונשו רק בלאו גרידא פשיטא שמותר בהנאה, ולפי"ז גם ר' אבהו מצי סבר דאין בגידין בנו"ט, ולא הוי גיה"נ בכלל ההיתר דנבלה, ומ"מ גיה"נ מותר בהנאה מק"ו מחלב, - זהו תוכן בביאור דברי הרמב"ן ביישוב שיטת הרמב"ם בזה. . לג אמנם עדיין יש להקשות בזה דכיון דכל עיקר הא דגיה"נ מותר בהנאה ילפינן שענוש כרת ומותר בהנאה, דאיכא למיפרך מה לחלב שכן מותר לגבוה להקרבה, משא"כ גיה"נ דאסור בהקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק ה"ד, יעוי"ש, וא"כ אין ללמוד היתר הנאה לגיה"נ בק"ו מחלב, כמו שמצינו דפרך הגמ' בכה"ג לעיל ה' ע"ב דפריך מה לכלאים שכן הותרו מכללן, וכו', וביבמות ע"ה, יעוי"ש, וה"נ איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר לגבוה להקרבה. לד ובמה שביארנו לעיל יבואר לנכון דברי הרמב"ן משום דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מק"ו דחלב, ואין לפרוך מה לחלב שמותר לגבוה וגיה"נ אסור להקרבה, דליתא דהלא הא דגיה"נ אסור להקרבה לא הוי מצד חומרו אלא מצד קלישותו משום דאין בו טעם בשר ויש לו דין עצמות ואין בו קדושה ואעפ"י שכל העצמות והגידין נתקדשו במחוברין ע"י הזריקה והגיה"ג לא נתקדש, וזה ידעו רבנן מהסברא מטעם כיון דגיה"נ אסור באכילה, ולא ריבתה אותו תורה להקרבה, וממילא הוי דינו כשארי עצמות של קדשים, וכמו העצמות שקודם זריקה שאין להם תורת הקדש, נמצא הא דאסור להקריב גיה"נ למזבח הוא מפני שתורת חולין עליו, ופשיטא שאין זה חומרא לפרוך הק"ו שילפינן היתר הנאה לגיה"נ מחלב, - לכן שפיר כתב הרמב"ן מקור טהור להרמב"ם להתיר גיה"נ בהנאה. לה תוד"ה בעל מום נמי הותר בעופות, ונ"ל דהשתא מצי למליף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר, עכ"ל, - ודברי התוס' תמוהין טובא, ואין לדבריהם ביאור, - וכבר עמד על זה בברה"ז, ומביא בשם רבו הגאון מהור"ר העשיל דכוונת התוס' דגם על עופות קשה למ"ל קרא למעוטי טרפה, דהרי ק"ו הוא ממחוסר זמן, ואין לומר מה למחוסר זמן שכן לא הותר מכללו אצל עופות, משא"כ טרפה שהותר מכללו אצל עופות, בע"מ יוכיח שהותר לגבי עוף ואסור בבהמה, יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהין דהרי יש לומר דאין זה יוכיח הא דהותר מומין בעופות, ואסור בבהמה, דיש להשיב, דעכ"פ בבהמה לא אשכחן הותר, ומצינו כזה בפסחים כ"ג דבעי למילף גיה"נ מחלב דמותר בהנאה, ופריך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, ופריך הש"ס אנן בבהמה קאמרינן, - ואעפ"י דריוה"ג קאמר לה, ומשמע דרבנן לא סברו לפירכא זו, - וכן משמע מדברי התוס' חולין ק"כ ד"ה חלב, יעוי"ש, - אבל עכ"פ יש להשיב כן, עוד יש להקשות ולהשיב מה למחוסר אבר שאסור לבן נח לקרבן אבל טרפה מותר לב"ג אפילו בבהמה, ופירכא זו לכו"ע היא.