נזר הקודש - מנחות ריט

בחרצנים והזגים עד שהוציאו המים כל מה שבכחם להוציא, ומכל זה לאו חמרא הוא והיינו כי באופן זה לאו משקה מן הענבים נינהו, אלא מי פירות בעלמא נקראו, וגם הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם כתב דהשמרי יין דהיינו תמד דין פסולת עליהם יעוי"ש, וע"כ הביאור כמו שכתבנו. י ופליגי ר' יהודה ורבנן בזה, דר"י סובר דבאופן שרק מצא יותר מה שנתן עדיין נקרא זה יוצא מן הענבים והחרצנים, ודין יין עליו לכל דבר וחייב גם במעשר כדין יין גמור, וחכמים סברי דרק דין פרי עליו, אבל אין זה נקרא יוצא מן הענבים וחרצנים, רק נקרא יוצא מעצים דהיינו דברים שבאים מפסולת ואין מי פירות עליהם, וליתא בחיוב מעשר, כיון שלא הוי תירוש ויצהר שחייבה תורה במעשר, וזהו מין אחר, והנה לפי"ז שפיר פסק הרמב"ם כרבנן דפטורים ממעשר, והיינו שאין עליהם דין יין שחייבה תורה במעשר, אבל לענין מעשר שני שפיר נקחה בכסף מעשר אעפ"י שאין דין יין עליו, מ"מ כיון דשם פרי עליו ונקרא אוכל ומשקה להכי נקחים בכסף מעשר שלוקחים כל דבר מאוכל ומשקה לבד ממים ומלח, אבל גם בזה תקשה מדוע מוקים רנב"י מתני' כר"י דוקא הא מצי אתיא גם כרבנן דפטרי ממעשר, ומכ"מ שפיר נלקח בכסף מעשר משום דלא גרע ממי פירות, וכמו שנתבאר לעיל, והנה אפשר לומר דכיון דחכמים דר"י בכל מקום הוא ר' מאיר, והנה איתא בב"ב צ"ז ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור שלישי מותר ר' מאיר אומר אף שלישי בנו"ט יעוי"ש, וע"כ דפליגי בזה דהנה גם בתרומה עיקר הקדושה אינה אלא על המאכל דהיינו התמצית שבו, ולא על הפסולת שדינו כעץ בעלמא, ובעצמות של קדשים ם לאחר שנעשו מצוותן דעצמות מותרין ופליגי ר' מאיר וחכמים בהגבול מתי נקראים פסולת וסבר ת"ק דהשלישי מותר ולא משגיחין על הטעם שבא מן הפסולת שאין זה טעם של תרומה דהתרומה אינה חלה רק עד הפסולת, ותו לא, וטעם הבא מהפסולת הרי הוא כטעם הבא מן הפרש כמו"ש הרמב"ן שם והרי"ז כמי פירות דעלמא, ואין דין תרומה עליו, ור"מ סובר דכיון דטעם נרגש אזלינן בתר טעם ודין תרומה עליו, ובאמת הוא מדרבנן כמו"ש הרמב"ן בחידושיו דמדרבנן הוא, יעוי"ש, נמצא לפי"ז דרבנן דר"י שהוא ר"מ סובר דגם טעם הבא מן הפסולת דין תרומה עליו מדרבנן, אם כן ע"כ גם לענין מעשר דין חיוב מעשר עליו מדרבנן לכהפ"ח בכה"ג אם דומה להשמרים של תרומה דפליגי שם ר"מ ורבנן, ולהכי בשלמא אם אמרינן דתמד אף משהחמיץ סברי רבנן דאין משגיחין על הטעם כלל ודינו כפסולת גמור ואינו ניקח בכסף מעשר ג"כ והיינו מפני שאינו דומה לשמרים של תרומה מפני שהמה בגדר מעמיד נ"כ להכי אסרו חכמים דהיינו ר"מ דהתם, והכא בתמד שאין משגיחין על הטעם וגם אינו ניקח בכסף מעשר להכי אתי שפיר הא דפטרי רבנן ממעשר אפילו מדרבנן כיון דסברי דדין פסולת עליו לגמרי, משא"כ אם אמרינן דהמשנה דתנן נלקח בכסף רבנן, א"כ חזינן דלאו דין פסולת עליו לגמרי, והטעם נחשב לטעם פרי, וא"כ לא גרע מהא דשמרים של תרומה בשלישי דע"כ דין תרומה מדרבנן איכא בזה, וה"נ יש לחייבו במעשר מדרבנן, וזה הי' הוכחה לרנב"י דמתני' ע"כ ר"י, אבל לפי"ז שפיר פסק רבינו דכיון דהתם בשמרים של תרומה בשלישי פוסק כרבנן דשם דלא משגיחין על הטעם שבא מפסולת כמבואר בפר"א מתרומות הי"ג יעוי"ש, וא"כ שפיר מצי סבר כרבנן דפטרי תמד משהחמיץ ממעשר אפילו מדרבנן, אף על פי שמשגיחין על הטעם לענין שדנין בזה דין מי פירות שנלקחין בכסף מעשר, וקמו פסקי הרמב"ם לנכון. יא ובזה אתי שפיר הא דפסק רבינו בפר"ח מברכות כשנתן שלשה ולא מצא ד' אעפ"י שיש בו טעם יין מברך שהכל יעו"ש, והיינו דאעפ"י שיש בו טעם יין, אמנם כיון שטעם זה בא מן הפרש והפסולת אין זה יין האמור בתורה שהכוונה מענבים וחרצנים, וזה אינו בא מחרצנים וענבים, להכי אין מברכין עליו בופה"ג אלא שהכל, ולענין לפסול את המקוה פוסק בפר"ז מה' מקואות דתמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה והיינו דאעפ"י שאין תורת יין עליו, אבל עכ"פ תורת מי פירות עליהן ואינו בגדר מים, ולהכי אינו פוסל המקוה. יב כתב הרמב"ם בפרט"ו מתרומות הי"ט וז"ל קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנו"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין הרי"ז מותר לבשל בה יעוי"ש, ודבריו מרפסין איגרי דהרי מבואר להדיא זבחים צ"ו דממעטין תרומה מדין מריקה ושטיפה כגבי קדשים, אלא בעי הגעלה בחמין יעוי"ש, והנה כבר הקשו לו חכמי לוניל בזה והשיב דנלמד דינו ממשנה תרומות פרי"א מ"ח דאיתא שם המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ונותן לתוכה חולין עכת"ד, כמבואר בכס"מ אמנם גם אחרי תשובתו אינו מובן דאכתי הקושיא במקומה עומדת דהלא מבואר דבעינן הגעלה לתרומה. יג ונראה בהבנת דברי הרמב"ם דכמו דחזינן התם דלאחר שנטף שלש טיפין. שוב לא נקרא הנשאר תרומה, והוא מטעם דכיון דלא קפיד עליה הכהן אין לה חשיבות שתהי' ראוי לחול עלי' קדושת תרומה, וזה כמו פגם לתרומה ונאבד ממנה מטרתה, וממילא אזלא קדושתה, ובפירוש הרדב"ז שם נחית גם כן לסברא זו יעוי"ש, ומה שדחק שם בדבר הא דבשל בקדרה הוא בנו"ט, אינו מובן. דהלא ק"ו ממה שהוא בעין דנפגם בשופך חולין אחרי שנטף שלש טיפין, אעפ"י שיש הרבה לחלוחית, ומכ"ז אין בזה שם תרומה מטעם הפגם, א"כ כש"כ על מה שבלוע כתוך הקדרה פנימה. יד ונראה דסברת הרמב"ם דלא אמרינן הא דאם בשל בנו"ט אלא דוקא באופן שלא ביטל הבעין דהיינו הלחלוחית שעל הקדרה פנימה, ומחשיב לה הבעלים, ומכוון להטעם ג"כ דאז אמרינן דאם בשל בנו"ט, אבל אם מרק ושטף במים או ביין הבעין, וגילה דעתו שאינו חפץ בה ממילא ע"כ יש כאן בטילות נם להבלוע שבתוך הקדרה ג"כ, ואין דין