נזר הקודש - מנחות ריז

לגמרי, אמנם כשאכלה אח"כ שלימה בחיי', אעפ"י שהמחשבה האחרונה יש בזה תורת אברים, דהיינו דכיון דסבר כראבר"ש דיש תורת אברים על השלימה, וממילא כשאכלה שלימה יש בזה גם מחשבה על השלימה שהיא בתורת אברים, ומ"מ כיון שמחשבה קמייתא עדיפא בזה שחשב לאכלה מתה, שוב לא אתי מחשבה השניי' להוציא מידי מחשבה הקודמת, ואף על פי שזה ודאי פשיטא שאילו אכל אבר ממש, דהיינו אם פירש אבר מן החי, ואכלו להאבר דחייב לראבר"ש, גם אחרי המחשבה דלאכלה מתה, אמנם ע"כ שאני מפני שהפירוד האבר מהבע"ח הוי מעשה גמורה להוציא מידי מחשבה קמייתא, וחל עלי' תורת אבר, אמנם בשאכלה כולה שאין בזה רק מחשבה גרידא, וכמו שכתבנו גם כן דמעשה האכילה לא הוי יותר ממחשבה גרידא, וא"כ מוכח דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה, לפי"ז הדרינן להא דמבואר בסוגיא שם את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה, חישב לאוכלה מתה ואכלה חיה וכו' יעוי"ש, וקשה מדוע לא אמרינן כיון דאכלה חי' אין לך מחשבה גדולה מזו, ובטלה למחשבה ראשונה, וע"כ דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה הראשונה, איברא בנדה נ' בהא דעולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך לאדם וכו' ומשמע דאתי מחשבה ומוציאה מידי מחשבה הראשונה, אמנם שאני התם דעולשין סתמא לאדם וכמו"ש התוס' שם, ובעירוב מחשבות הוי סתמא, ובענין זה ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, על כל פנים מבואר דאם בישל בתחילה לאיזו מטרת צורך מלאכה, שוב לא מהני מחשבה לאכילה אף ע"י אכילה, וא"כ לפי"ז ע"כ מיירי התוס' באופן שהי' הבישול לאכילה, וא"כ תקשה הא היתה מחשבה דלאכילה, וע"כ כמו שכתבנו דהבישול נעשה על ידי אחרים ומחשבת בעלים בעינן, וכמוש"נ. בדין קדושת תרומה א תוספות ד"ה דבלע וכו' וא"ת והאמרינן בפר"ב דיומא זר שבלע שזיפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול, ותירץ הר"ב דהתם לאו משום דהוי עיכול, אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפר"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה, ומפרש התם טעמא משום שכבר נתחללה וכו' יעוי"ש, והרמב"ם כתב להאי דינא דכריתות בפרי"א מתרומות ה"ח. וכתב מרן וז"ל כיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו, והל"מ שם מסתפק אם זה הדין דוקא אחרי הנאתו של כהן שהוא בהיתר הותר אח"כ, או דלמא אף אחרי הנאה של איסור דהיינו של זר גם כן הותרה יעוי"ש, והדבר נפלא הלא מבואר להדיא דגם אחרי הנאה של זר כן הדין, והיא המימרא דר' יוחנן ביומא שכתבו התוס', ומבואר שזהו מטעם חילול כמו שפירשו התוס' הכא, ומטעם זה לא קשה מה שהקשה בתוס' יום הכיפורים מר' יוחנן דאמר בחולין ק"ב במי שאכל חלב והקיא וחזר ואכלו דחייב ולא אמרינן דחשיב כעיכול, משום דבאמת לא אמרינן באיסורים ענין עיכול, ורק תרומה שאני מטעם חילול, כמו שכתבו התוס' הכא, וכן כתב הר"ש בפרי"א דאהלות מ"ז, ומוכח מדברי התוס' והר"ש דאין הבדל בין הנאה של איסור לשל היתר דאל"כ אלא אמרינן דדוקא בהנאה של היתר אמרינן חילול ולא באיסור, אם כן מאי ראי' מייתי להא דזר שבלע שזיפין, וע"כ דסברי דגם בהנאה של איסור שייך חילול, אבל לפי"ז יש לתמוה על מרן שכתב שם בה"ח הנאה של היתר, דהלא מבואר דגם בזר שאכל תרומה ג"כ הדין דיש חילול. ב אלא דיש להעיר לשיטת התוס' ביומא ע"ז דסיכה של תרומה אינה אסורה לזרים מדאורייתא, א"כ אפשר לומר דדוקא באיסור דרבנן שם בכריתות התירו להתעגל מן השמן, אבל באיסור דאורייתא אפשר דאין להתיר מטעם החילול, וא"כ תיקשה מהא דשזיפין, וע"כ שהוא מטעם עיכול, וגם לפירש"י דפירש שם בכריתות שהוא מטעם דכיון דבטלה בהיתרא בטלה יעוי"ש, מבואר שדעת רש"י דדוקא בהיתרא אמרינן חילול, ולא באיסורא, וממילא ע"כ מפרש רש"י הא דשזיפין של תרומה שהוא מטעם עיכול, ועי' בספר נר תמיד לכריתות שם, ובמנח"ח מצוה רע"ט, אבל תקשה כל הני מקומות דמשמע דלא הוי עיכול לאיסור. - ג ובעיקר הענין נראה דתרי עניני חילול איכא, א) מצד השתמשות, ב) מצד הפגם, - מצד השתמשות כיצד היינו דלאחר שכלה ההשתמשות של התרומה דהיינו אחרי אכילה ושתיי' וסיכה, בזה אמרה תורה דאחרי ההשתמשות כזה כבר נפסקה הקדושה, והוי כעין נעשה מצותו, יען דכל עיקרה של תרומה למטרה זו ניתנה, ולאחר כן אין לתרומה עוד מטרה, כי לא אמרה תורה מטרה אחרי כלות המטרה, מצד הפגם כיצד, דהנה קדושת תרומה לא נאמרה רק אם עומדת היא ברשותו של כהן, דהיינו שעוד נותן דעתו על התרומה, משא"כ באופן שנפגמה התרומה שלא חזי עוד להתשמישין המיוחדין להתרומה, אמרינן שנפסקה קדושתה, ואין לה עוד שייכות להתרומה. ד ובזה מובן לנו היטב הא דאמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאו ובא אחר ובלעו דהשני אינו משלם קרן וחומש, והטעם בזה כיון שהתרומה נפגמה ע"י האכילה ונמאסה מלאכלה נפקע בזה קדושת תרומה, ולכן אפילו אם אמרינן דאין עיכול לאיסורם כמו גבי חלב שאמר ר' יוחנן בחולין ק"ב דלא מהני עיכול וחייב גם על אכילה של פעם השני, אבל בתרומה כיון שע"כ נמאס מלאכול עוד אחרי אכילה פעם ראשון, זה גורם פגם מקדושת תרומה, ושוב אין לה דין תרומה להתחייב עליה, - וסברא זו מוכרחת כאשר יבואר בעזה"י.. ה גרסינן חולין כ"ד במשנה התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה,