נזר הקודש - מנחות רטז

כדעת הרמב"ם דבעינן הכשר לדעת בעלים, ואפשר שכן הדין גם במחשבה, וא"כ כוונת התוס' באופן שהמבטל והמתקן הי' ע"י אחרים, והנה לכאורה יש להעיר דלפי"ז דבעינן בעלים גם במחשבה, א"כ הא דקיי"ל דכלאי הכרם מטמאין טו"א, וקשה הא אין בעלים לאיסוה"נ, וא"כ הרי חסרה מחשבה, אבל ע"כ דכיון דאין בעלים לאיסוה"נ, וכדאיתא בתוספתא דשקלים פ"א מצא כה"ה אין בהם משום גזל, וא"כ ממילא מחני מחשבה דהאוכל כל מי שאכל. ג ובמה שכתבנו לחדש דנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה גם בתחיבה ע"י אחר, - נראה שכן מוכח מסוגיא ערוכה נדה מ"ב ע"ב בבעי' דבעי שם מקום נבלת עו"ט וכו' נפק"מ בתוחב לו חבירו וכו' ומביא הסוגיא ברייתא יכול תהא נבלת בהמה וכו' יעוי"ש, ומסתמא נם באופן שאי אפשר לאהדורי גם ע"י הדחק מיירי, ומ"מ ממועט נבלת בהמה מטומאת בה"ב מטעם הנלמד מקרא, אבל אינו ממועט מטעם דלא נקרא אכילה, וע"כ דגם ע"י תחיבה מאחר הוי שפיר אכילה מעליא, וגם באופן זה יש טומאת ביה"ב בנבלת עו"ט, וביסוד זה שפיר נלמד דע"כ נבלת עו"ט לא בעי מחשבה, והיינו משום דבתחיבה שע"י אחר לא הוי מחשבת אבילה כלל. ובזה שאני איסור חלב דע"כ אינו חייב אלא באופן שאכל בעצמו, או ע"י בשתחב לו חבירו והיה אפשר לאהדורי כהא דכתובות ל' ע"א, ובאופן זה שהיה יכול לאהדורי ולא מיהדר הרי"ז אכילה במחשבת אכילה, וזהו ההבדל שבין איסור לטומאה דבאיסור אינו חייב רק אם עשה ברצונו הטוב ובבחירה חפשית, משא"כ בטומאה דאין טענת אונס, וגם בשנטמא באונס הרי הוא טמא, והנה גם בנבלת עו"ט שהטומאה באה בביה"ב דע"כ גם בשבא לביה"ב ע"י מכריח גם תורת טמא עליו. ד ונראה להוכיח מהא דאיתא בספרא פ' אחרי שם יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה, ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה, ואינה מטמאה דרך יציאתה. ע"כ, והנה בהקאת המאכל דרך יציאה, בודאי שאין זה דרך אכילה, ואין כאן מחשבת אכילה, ומ"מ בעינן לימוד למעט, ואם אמרינן בתחיבה ע"י אחר בביה"ב אינה מטמא, א"כ ליתנו רבותא טפי שגם תחיבה לביה"ב ע"י אחר אינה מטמאה, דזהו רבותא מפי, וע"כ מוכרח דהתחיבה בביה"ב על ידי אחר מטמא בגדים, וכן מצאתי בהר"ב בזבחים פר"ז מ"ג. ה ובעיקר דברי התוס' שכתבו דאכילה בעצמותה הוי מחשבה לאוכלין, יש להעיר אם כן היאך מוכיח בירושלמי דשתיי' בכלל אכילה מהא דכתיב וכל דם לא תאכלו, ואי בשקדש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, - והובא בתוס' שבועות כ"ג, יעוי"ש, וקשה הא מבואר בתוספתא דטהרות פ"ב הדם שקדש וכו' הישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין, יעוי"ש, ולפי"ז בדם שקרש בעצמותו אוכל הוא, ורק שחסר לו החשיבות אוכל, וא"כ באכילתו ע"כ יש בזה תורת אוכל, וא"כ אין כאן הוכחה דשתיי' בכלל אכילה, וצ"ע. ו ובמה שכתבנו לעיל בתוס' דע"כ מיירי בחלב מבושל דאל"כ הוי שלא כדרך אכילתן ופטור, וממילא הוי הבישול בעצמו בתור מחשבה, ולכאורה אפשר לומר דמיירי בשבישל לצורך מלאכה, אבל אין זה לנכון, והוא דאם אמרינן שהי' הבישול לצורך מלאכה, שוב לא מהני המחשבה לאכילה הבאה באחרונה, מטעם דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה כמבואר בסוגיא חולין ק"ב, נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראבר"ש מחייב וכו' ופליגי אם בהמה בחיי' לאברים עומדת, דרבי סבר דבהמה בחיי' אינה עומדת לאברים וגם סבר שאין תורת אבמה"ח על בהמה שלימה, מטעם דלא נקראת אבר, וכמו שפירש"י "וראבר"ש סבר דבהמה בחיי' לאברים עומדת, וגם סבר דשלימה תורת אבר עלה, וכדפירש"י, שמפרש דסבר ראבר"ש דשלימה אין לך אבמה"ח גדול מזה, ואיתא שם עוד אמר רבא את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה אבר ואכלה כולה חייב, וקשה הא כיון דסבר רבי דאין תורת אבר על שלימה, א"כ מה מהני דחשב לאכלה אברים, כיון שעכ"פ אכלה שלימה, ואין עלה תורת אבר, וכן יש לדייק בהא דקאמר לקמן לראבר"ש את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה מתה ואכלה חי' דפטור, וקשה גם כן כיון דסבר ראבר"ש דשלימה תורת אבר עלי', א"כ כשאכלה כולה, הרי אכל אבר מן החי ממש, הגע עצמך אילו אכל אבר ממש, דהיינו שחתך אבר מן החי ואכלה דפשיטא דחייב לראבר"ש, ולא מהני בזה מאומה הא דמחשבת אוכלין שחישב לאכלה מתה, וכיון דסבר ראבר"ש, דיש תורת אבר מן החי על השלימה כשאכלה כולה בחיי', א"כ היאך יהי' פטור מטעם המחשבה שחשב מעיקרא לאכלה מתה, כיון שעכ"פ עתה אכלה חי', ותורת אבר עלי', והרי הוא אוכל אבמה"ח ממש. ז ונראה דהביאור בזה בסברת הפלוגתא דרבי וראבר"ש כך הוא, דרבי סבר דשלימה לאו תורת אבר עלה, אמנם בשחשב לאברים בעודה בשלימותה, וחל עלי' המחשבה דלאברים, וממילא כשאכלה כולה קרינן בזה שאכל הרבה אברים בבת אחת, אמנם אם באמת אין על האברים המחוברים בשלימותה דבהמה תורת אברים, ורק במחשבה חל עלי' תורת אברים, והיינו מפני שחשב לאכלה אברים, א"כ היאך מחייבינן לרבי באכלה כולה בשביל המחשבה דלאכילת אברים, הלא כיון שעכ"פ עתה בשאכלה כולה חסרה מחשבה דלאברים, כיון דעתה באכילתו להבע"ח כולה בשלימותה, ע"כ ישנה למחשבה דאכילת כולה, ושיטת רבי דאין תורת אבר על שלימה, וע"כ מוכח דסבר רבא אליבא דרבי דמחשבה קמייתא עדיפא, ולא אתי מחשבה בתרייתא לבטלה, וא"כ הרי הוא עתה ג"כ במחשבה דלאברים, ויש עלי' תורת אברים, וממילא כשאכלה כולה בבת אחת, הרי אמרינן דע"כ אכל הרבה אברים בבת אחת, וא"כ מוכח דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה, וכמו כן לראבר"ש דסבר דיש תורת אבר על השלימה וכשחשב לאכלה מתה נתבטלה ממנה תורת אברים