נזר הקודש - מנחות רטו

ו ולפי פירושו של הראב"ד יובן שפיר הא דנקט הש"ס הבעיא בעומר, דהיינו בהקרבתו של העומר, ולא נקט הבעי' בההיתר של היום הט"ז או בההיתר של האיר המזרח למ"ד האיר המזרח מתיר, והיינו להכוונה שכתבנו לפי פירוש הראב"ד עיקר הבעי' הוי דוקא לענין ההיתר של העומר, וכמו שנתבאר. ז אבל הרמב"ם לא נחית לזה, והיינו דלא סבר להאי דינא דתו"כ, מדלא הביאו בהלכה, וכבר תמה במנח"ח מצוה ש"ג מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, אבל מדלא כתב זה להלכה ע"כ דלא סבר לה, ובע"כ זהו גם כן דעת רש"י, אבל הראב"ד מפרש הלכה כפי שיטת התו"כ, לכן מפרש הבעי' דש"ס כפי מה שכתב וכדלעיל. ח וע"ד השמטת הרמב"ם הא דתו"כ, אפשר לומר דיש להוכיח דע"כ ר"ט וריב"נ דלעיל אל סברי לה, והוא מהא דאמר ריב"נ מה לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, והנה אם אמרינן דאין עומר בא בכפיי', ובעינן רצון הצבור, ובלא רצונם אין מקריבין את העומר כלל, א"כ יכולין נמי לומר גם כשמקריבין את העומר ברצונם, אבל אינם רוצים בהתרתו, ואין העומר מתירן, וכמו שנתבאר לעיל, ולפי"ז יצוייר עומר שלא התיר מאומה, והרי הוא לאחר העומר כמו לפני העומר, ואין זה ענין להא דלעיל ד' דאמר רב בעומר שלא לשמה הואיל ובא להתיר ולא התיר, דשאני התם דהחסרון בהמתיר, משא"כ אם המתיר כהוגן, ורק הם אינם רוצים פעולתו שפיר דמי, ולפי"ז שוב תיקשה מדוע שנה התנא סתם דלאחר העומר כשר, הא לפעמים אחר העומר, כמו קודם, והיינו ביום ט"ז עצמו טרם כלות היום, ומדלא השיב ר"ט מאומה ומבואר גם שם ברשב"א דהודה לי' ר"ט, ומוכח דלא יצוייר עומר בלא מתיר, והיינו דבע"כ פועל פעולתו פעולת מתיר, ומוכח דאין יכולין לומר לא ניחא להו בהתרתו, - וממילא מוכח מזה דהתורה שללה זכות בחירת הצבור בזה ומקריבין גם בע"כ, וממילא יש לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דהשמיט דינא דהתו"כ מהלכה, כיון דר"ט וריבב"נ לא סברי לה, וכמוש"נ. ט ובעיקר הבעי' אם חטין שזרען בקרקע בטלין לגבי ארעא, מצאתי להעיר מהא דאיתא בשבת מ"ה דבעי שם ר"ל מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע אם יש מוקצה, - ופשטוה דלר"ש אין בזה משום מוקצה, יעוי"ש, - וקשה אם אמרינן דבטילי אגב ארעא א"כ הרי"ז דיחוי גמור, ודמיא לגרוגרות וצימוקין שמודה בהו ר"ש, והיינו משום דהוי דיחוי גמור, ואם אמרינן דבטלינהו אגב ארעא, ע"כ גם לר"ש הוי מוקצה, וע"כ דסברי שם ר"ל ור"י דכמאן דמנחא בכדא דמו, וא"כ ע"כ אין מקום להסתפק הכא לענין עומר, והנה אפשר לומר דאף אם ספק הוי וספוקי מספקא להו, וסברי לקולא מטעם דהוי ספק דרבנן, דאיסור מוקצה דרבנן הוא, והכא לענין עומר דהוי ספק דאווורייתא פשטוה לחומרא, מספיקא, אבל דוחק הוא מדלא הזכירו מזה, ולשיטת הראב"ד אתי שפיר טפי, דלפי מה שפירשנו הוי הבעי' הכא אם באופן זה שייחדן לזריעה, ואין היתר עומר נדרש להם מיבעי' אם הם בכלל ההיתר, - וממילא אין כוונת הש"ס הכא ענין ביטול לגבי ארעא, אלא הכוונה שמטרתו היתה למטרת זריעה, ואין להם שייכות להעומר, וא"כ יש מזה הוכחה מעט לשיטת הראב"ד ופירושו. י אלא דאמר לי' שדאי בה כדבעי לה יש להן אונאה וכו, ולכאורה הרי זה ג"כ דבר שבמדה דהיינו אם כדבעי לה הוא ששה והוא שדא חמשה, וע"כ כיון דלא הזכיר בפירוש מדה או מנין, אין זה נחשב לדבר שבמדה, ושמעינן ג"כ דדבר הנמכר באומר יש לזה תורת אונאה, וזהו כדברי הרמב"ם בפר"א ממכירה מרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך אעפ"י שאין מדת הערימה ולא המרתף ידוע ה"ז קנה אעפ"י שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם ויש להם אונאה לפי השער שבשוק, וזהו דלא כשיטת המהרי"ט ח"ב סי' י"ט,. ויש להאריך בענין זה וההבדל שיש בזה לבין מכור לי באלו, ולדברי הרמב"ם בפרי"ג ממכירה בלוקח בדמי אכסרא, ועי' במחנא"פ ה' מכירה סי' י"ד. א תוספות ד"ה דבלע וכו' מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, ויש לתמוה מהא דנדה נ' דאיתא שם קו"ח מנבלת עוף טהור שנטמא שלא במחשבה, - ולדברי התוס' הא יש שם מחשבה, דהיינו האכילה, הנה בפשיטות י"ל דע"כ ישנו לטומאת נבלות בביה"ב אף באופן שתחבו חבירו בע"כ וא"כ אין כאן מחשבה כלל כיון שבע"כ אוכל, ודברי רש"י גם כן מכוונים היטב שפירש שם דמיירי בלא ידע, והיינו שדעתו הי' לאכילת עוף טהור כשר, וא"כ הרי חסרה מחשבה לאכילת נבלה, ולא קשה מהא דמתעסק בחלב שסבור שהוא רוק, וכפי המבואר בסוגיא דשבת ס"ב, דשאני התם בשתים, א) דאפשר שמחשבה לדבר מאוס ביותר הוי מחשבה למאוס במעט, וכיון שחשב על אכילת רוק, ממילא מהני גם במחשבה לחלב, ב) דע"כ אין שייכות להא דמתעסק בחלבים ועריות דחייב מטעם דנהנה, והיינו דאמרינן דהאכילה וההנאה בעצמותה הוי מחשבה, אמנם דוקא באופן שעל ידי המתעסק באה לו הנאת אכילה וההנאה שהיא יותר חשובה, משא"כ באופן שהאכילה וההנאה המה בשוה לדבר זה שהי' מכוון לדבר המתעסק כמו הכא שהאכילה וההנאה שוה בין כשרה לנבילה, ואין הבדל ביניהם בהטעם, א"כ אין כאן שום מחשבה, כיון דאין נו"ט בהמתעסק, וא"כ אתי שפיר דברי רש"י כהוגן, דבשבל חסרון ידיעה וסבור הי' שכשרה היא, להכי אין בזה ענין מחשבה מטעם ההנאה והנאת הגרון, וברור, ומתעסק בחלבים באופן שרצה לאכול שומן, וכדפירש"י בכריתות י"ט ע"כ מיירי בחלב מבושל דלא בעי מחשבה. ב אמנם בעיקר דברי התוס' יש להעיר דמאי ראי' מהא דלוקה על אכילת חלב ונבלת עוף טהור, הלא ע"כ צ"ל דמיירי שהם מבושלים ומתוקנים לאכילה דאל"כ הרי"ז שלא כדרך אכילתו ופטור, וכיון שכן הרי המה כבר במחשבה דלאכילה, ורק אם אמרינן