נזר הקודש - מנחות ריד

הלחם, ואפילו אם אמרינן דשלא כסדרן שפיר דמי, אבל הכא פשיטא דלא מהני כיון דהשתי הלחם דאשתקד הי' בשעה שהי' אסור להדיוט, ופשיטא דלא מהני, נמצא לפי"ז דבאופן זה קודם לעומר, הוי הכוונה קודם לשתי הלחם, וא"כ ליהני דיעבד, וא"כ מאי פסקא דקודם לעומר פסול בדיעבד, הלא יצוייר דלפעמים גם קודם לעומר, ודינו כמו קודם לשתי הלחם, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין דמה יאמר להמ"ד דכל יום ט"ז הוא המתיר, ובזמן דאיכא עומר, העומר הוא המתיר הגמור, וא"כ אם נשרש קודם הקרבה העומר מתיר לגמרי, - וכן דעת הרמב"ם בפרי"א ממ"א ה"ב. יב ובעיקר הדבר שכתב דלמ"ד האיר המזרח מתיר אם מתיר העומר שלא כסדרן, לכאורה תליא בבעיא דשתי הלחם דבעי הש"ס אם מתיר שלא כסדרן, אבל נראה דפשיטא דלא מהני, והיינו דאין סברא דליהני העומר לסלק איסור עשה. כל זמן שלא ניתר עצם האיסור לאו דחדש, ודוקא בשתי הלחם שייך למיבעי לענין שלא כסדרן, כיון דעכ"פ איסור לאו דחדש כבר הלך לו, וכל עיקר השאלה לענין היתר גבוה, אבל לאיסור חדש דלהדיוט אין סברא בביטול העשה קודם שהלך עצם האיסור דהל"ת דחדש. א דף סט בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע וכו' דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר וכו' כמאן דשדא בכדא דמיין ושרינהו עומר וכו' או"ד בטלינהו אגב ארעא, ופירש"י וכי לקיט להו כגדולין דמיא, יעוי"ש, מבואר מזה דכל עיקר הבעיא אם שייך פעולת היתר העומר להחטים המונחים בקרקע, וזהו מטעם דנחשבים החטים כמאן דליתנהו, וממילא נשארים באיסורים, ומשמע מזה דאין להסתפק על חטים מותרים משנה העברה שהעומר כבר התירן, דליאסרו עתה מטעם דהקרקע עושה אותם כגידולין חדשים, ובלא השרשה יבואו לכלל איסור, ולא לכלל היתר, והיינו שאין בכח העומר להתיר טרם הושרשו, והבטילות לגבי קרקע אוסרם, ומדלא מבעי לי' לרבא באופן זה, משמע שזה ודאי דאין הקרקע אוסרן, אלא עיקר הבעי' אם יש חשיבות להם להיות בכלל ההיתר של העומר. כ והנה הרמב"ם כתב ג"כ דעיקר הספק אם הם בכלל היתר להיות ניתרים, דכתב בפר"י ממ"א ה"ה וז"ל תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכר, או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע, אבל לא כן דעת הראב"ד בהשגה, וכתב וז"ל א"א ומי יתירם לאלו, אלא שהשרישן קודם לעומר וחזר וזרע, היתה השאלה אם התירן העומר שעבר אם לאו, והביאור בדבריו דמפרש להבעי' זו באופן אם נאסרו ע"י ביטולתן בקרקע, והיינו דסבר הראב"ד דזה ודאי דאין עומר פועל היתר להני המונחים בקרקע משום דאין להם חשיבות להשיג היתר דהעומר בעודן בקרקע, אלא עיקר הבעי' אם נאסרו בזה שמונחין בקרקע, מטעם שתורת גידולין עליהן גם עתה בבטילותן בקרקע, או שעומדים הם בהיתרן כמקודם, וע"כ הפירוש בדברי הראב"ד שכתב אם התירן העומר שעבר, היינו אם מהני להם ההיתר שמכבר או שההיתר שמכבר הלך לו, מטעם שבטילים הם לקרקע עתה, וכן מפרש ע"כ לשון הש"ס ושרינהו עומר היינו אם עומדים הם בהיתרן שמכבר, והנה מרן כתב דלפירוש הראב"ד אינו יודע ליישבו על לשון הגמ' יעוי"ש, והנה ע"כ כוונתו בלשון ושרינהו עומר, אבל לפי מה שכתבנו מיושב הלשון היטב. ג אמנם דברי הראב"ד מרפסין איגרי, היתכן חטים שכבר הותרו מהעומר העבד, שיאסרו עתה מטעם שהם מונחין בקרקע, ואפילו אם אמרינן דבטלי אגב ארעא אבל ההיתר שבהן לא נפקע, וכי הקרקע אוסרן, עוד קשה טובא לפי סברת הראב"ד דיש מקום לומר דאותן שכבר הותרו, יאסרו עתה, א"כ מאי נפק"מ אם הותרו בהיותם תבואה בגמר בישול, או שהותרו בהשרשה, ומדברי הראב"ד משמע שדוקא על אותן שהותרו בהשרשה הוי הבעי' בגמ', וכנראה שזהו הכוונה של המהרש"ך הובא במל"מ, ויען שמחויבין אנחנו למשכוני נפשין על רבינו הראב"ד, לזאת נראה לבאר כוונת רבינו כאשר יבואר. ד תניא בתו"כ פ' אמור פרשתא י' לרצונכם אין כופין את הציבור על כרחו, והוא דין מחודש שלא מצינו כן בשום קרבן אף לא בקרבנות ציבור, דהרי כופין הצבור על התמידין כמבואר בספרי פ' פנחס, אמנם עכ"פ שמענו דין מחודש דהקרבת העומר דוקא בהסכם ורצון הבעלים, ומזה מצאתי לחדש דאף באופן שאינם רוצים בהתרתו של העומר אינו מתיר, וכמו שפליגי בעירובין כ"א אם אמר שאל יתכפר עליו חטאתו, והכא כש"כ דאם אינו רוצה בהתרה, אין עומר מתיר בע"כ, ואם באנו להחלטה זו, הנה כמו שהצבור יכולים למאן בהתרה, הנה כמו כן היחיד, אם אינו רוצה בהתרתו של העומר, אין מתיר לו העומר. ה ומטעם זה אם נטלו הבעלים התבואה חדשה וזרען בקרקע, הרי אין צריך להיתרו של העומר, דהרי לזריעה אין נדרש היתר, ולמה שיצמחו ויעשו גדולין, יתירם עומר הבא, נמצא דבהזריעה בקרקע, הרי"ז כמו שמבטל היתרו של עומר וכאילו אמר שאינו רוצה בהתרתו, וא"כ אין מקום להסתפק באופן זה, שיהי' יכול ורשאי ללקט את החמים אחר העומר ולאכלם, דהרי פשיטא שחסר להם ההיתר, וזה ג"כ אין מקום להסתפק אם נטל חטים שהותרו בעומר העבר, דכיון שהותרו שום אינם חוזרין לאיסור, אבל יש להסתפק באופן שהותרו בהשרשה, ועתה זרען בקרקע כדרך זריעה, בזה יש לחקור, כיון דעתה נתברר שהזרעונים האלה לא נדרשו להתרתו של העומר העבר, דהרי בהיותם בהשרשה הא לא היו ראוים לאכילה, ועתה ג"כ אינם עומדים לאכילה כשנתנן בקרקע לעשות גדולין, כי להגדולין יתירם עומר הבא, נמצא דהעומר העבר לא נדרש להם, הוי כאילו לא התירם, אבל כל זה אם אמרינן דהזריעה עושה אותם ביטול להקרקע, דאל"כ עדיין דינם כתלושין, ומהני להו העומר, - זהו כוונתו של הראב"ד בפירושיו דהסוגיא. -