נזר הקודש - מנחות ריג

הכוונה בהלימוד המה מצינו, אבל דבריהם תמוהין טובא דהלא אין לדמות שתי הלחם לעומר, והוא דשאני עומר דלא אפשר להקריב קודם לו, מטעם דלא הוי משקה ישראל, וזה ליתא בשתי הלחם, וע"כ דזה תליא אם דנין אפשר משאי אפשר, וכבר פליגי תנאי בזה, ודוחק לומר דר"ט סבר דנין אפשר משאי אפשר, ועוד מדחזינן שכעס ר"ע על יהודה בר נחמי' שפגע בכבודו של ר"ט, וכנראה שסבר ר"ע כוותי', ואם אמרינן דסברת ר"ט מטעם דדנין אפשר משאי אפשר, הלא ר"ע סבר אין דנין אפשר משאי אפשר בלימוד הבנין אב, כמבואר ביבמות מ"ו, והיינו בלימוד הבנין אב כמבואר שם בתוס' לכן דברי התוס' צע"ג. ו והנה הרשב"א בחידושיו למנחות עמד ג"כ על ר"ט וכי לא הי' יודע שזה הותר מכללו אצל הדיוט וזה לא הותר מכללו, עוד הקשה בהא דקאמר תלמודא לקמן לדברי ר' יהודה נסכים בכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים, מאי קאמר לדברי ר"י אפילו לדעת ר"ט הם אינם בכלל איסור חדש, שהרי יין אינו בכלל איסור חדש, והיתר עומר, וא"כ למה לא יביאו, והנה מכח זה פירש הרשב"א שדעת ר"ט שאיסור חדש לגבוה אינו מכלל איסור חדש דלהדיוט, דמדקאמר רחמנא מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות, א"כ משמע דדבר שנאסר בפני עצמו הוא, שנאסר חדש לגבוה עד הקרבת שתי הלחם ולא מכלל איסור חדש של הדיוט הוא, ולכך נאמר דלדעת ר"ט נאסר החדש לגבוה גם בדברים שאינם נאסרים להדיוט קודם העומר, דהיינו במנחת נסכים, ויין דחדש דקרבן גבוה משמע, ולכך הי' ר"ט אומר דהואיל דאיסור גבוה איסור בפני עצמו, הוא לאחר העומר, כמו לפני העומר שלא מכח איסור הדיוט, אין לחלק בו בדיעבד, בין אם הביאו קודם העומר, בין אם הביאו לאחר העומר קודם לשתי הלחם, יעוי"ש, עוד מה שמבאר שם עוד בטוב טעם. ז והנה בתשובה שהשיב ר' יהודה בר נחמי' שאמר דשאני עומר שלא הותר מכללו אצל הדיוט ע"כ סבר דאיסור חדש לגבוה הוא ג"כ מצד איסור הדיוט ואותו איסור נמשך עד הקרבת השתי הלחם, ורק ההבדל ביניהם אשר מזמן הקרבת העומר עד הקרבת שתי הלחם הוי איסור חדש הותר מכללו אצל הדיוט, ולהכי בדיעבד אם הביא כשר, - וכן פירש הרשב"א. - ח והנה יש לחקור מה דעתו של ר"ט בזה אם הודה לדברי ריב"נ, או דלמא אפשר דלא הודה לדבריו אבל מינח ניחא לי' מטעם דלאיסור גבוה בעינן שני מתירין, עומר, ושתי הלחם, ונפק"מ בזה ראם סבר ר"ט דבעינן לגבוה שני מתירין, דאז אם מתיר אחד פועל במקצת תליא בפלוגתא דרבי וראבר"ש דלעיל מ"ז בענין כבשי עצרת, וזה לימוד גם לשארי ענינים, כמבואר ביבמות ק"ד. וה"נ לרבי מינח ניחא לן שפיר הא דאם הקריב קודם לעומר פסול, וקודם לשתי הלחם כשר, מטעם דכיון שהקריבן שהוא מתיר אחד פועל במקצת להיות מותר בדיעבד, אח"כ ראיתי בחידושי הרשב"א לקמן שתי לשונות בשיטת ר"ט אם הודה לדברי ריבר"נ, או דסבר דבעינן שני מתירין, ולכאורה תמוה אם לא הודה לדברי ריבר"נ א"כ תקשה מדוע קודם לשתי הלחם כשר, אבל ע"כ צריך לומר כמו שכתבנו דסבר ר"ט כשיטת רבי, וכמו שנתבאר. ט ובזה נראה לבאר שיטת הרמב"ם, והוא דסבר הרמב"ם כשיטת ר"ט דאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, והוא נצרך לשני מתירין, לעומר, ולשתי הלחם, נמצא לפי"ז דעומר פעולתו שתים, א) להתיר חדש להדיוט, ב) להתיר חדש לגבוה, והנה לענין היתר דלהדיוט, לא נדרש דוקא שיהי' מתבואת הארץ, ורק אם בא מתבואה שאסורה משום חדש, מביאין ממנה העומר, וגם מתרת חדש להדיוט, אבל בדבר ההיתר השני שיש להעומר להתיר חדש לגבוה, אשר בזה יש להעומר פעולת המתיר דהשתי הלחם, דזה פשיטא דבעינן מתבואת הארץ כמו השתי הלחם שהקפידה תורה מתבואת הארץ, וכיון שהעומר בזה היא בת ביקתא דשתי הלחם, בעינן ששתיהן יהא באין מתבואת הארץ דוקא, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם דאעפ"י שסבר דחדש בחוץ לארץ דאורייתא, מ"מ בעינן שהעומר יהי' מתבואת הארץ, וזהו מפני המתיר שיש לו לגבוה, והסוגיא דמנחות פ"ד דמבואר דאם חדש נוהג בחוץ לארץ מביאין עומר גם מתבואת חו"ל, יש לפרש שתים, א) דזה קאי לדברי ריבר"נ דסבר דאין איסור חדש לגבוה איסור בפני עצמו, אלא הוא איסור שנאסר להדיוט, ב) אפשר לומר דכוונת הסוגיא לענין מה שנוגע לאיסור הדיוט, אבל בזה שנוגע לגבוה לכו"ע סברי דבעינן מתבואת הארץ דוקא, והרמב"ם פוסק כר"ט, ועומר הוא מתיר גם לגבוה, וסבר ג"כ כרבי דהשני מתירין גם מתיר אחד פועל במקצת, וכמוש"נ. י תוספות ד"ה לא אם אמרת וכו' תימא דנקט האי לישנא דהו"ל למימר קודם לעומר אסור משום דבעינן ממשקה ישראל, יעוי"ש, וקשה דלמא סבר ריבר"ג דחדש בחוץ לארץ מותר, וא"כ יכול להביא מנחה מחוץ לארץ, ולהכי לא קאמר משום משקה ישראל, וקאמר מטעם הותר מכללו בשל הדיוט דהכוונה על תבואת ארץ ישראל, וזהו טעם יותר מספיק, ודוחק לומר דאם סבר חדש בחו"ל לאו דאורייתא, מותר להקריב קודם לעומר ג"כ מאותה תבואה חדשה הבאה מחוצה לארץ, וצ"ע. יא והנה ראיתי עתה באור שמח בפר"ז מתו"מ הי"ז כתב לפרש שאלת ר"ט מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם עפ"י מה דאיתא בירושלמי דגם בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר, ומ"מ עד העומר אסור מן התורה, והביאור בזה דאיכא עשה דעד הביאכם, (וזה דלא כמו שכתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה האיר) ולפי"ז האיר המזרח מסלק הלאו, והעומר מסלק העשה, ואם השרישו בין האיר המזרח להעומר, ע"כ אין בכח העומר להתיר את הלאו, וצריך להמתין על האיר המזרח דשנה הבאה. ולשנה הבאה אם יקריב מזה מנחה קודם הקרבת העומר, הרי"ז שפיר ממשקה ישראל, והיינו דגם איסור עשה אין כאן מפני שהתיר העומר דשנה העברה, ומ"מ אסור לכתחילה להקריב מזה קרבן מנחה מפני חסרון שתי