נזר הקודש - מנחות ריב

חוזר עוד לאיסורו לשנה הבאה לתבואה זו, ואם בשביל זה שאיסור זה נוהג בקביעות בכל שנה ושנה, הלא לפי"ז גם ביצה שאיסורה משום נולד ומוקצה נוהג בכל יו"ט, וכבר הקשה זה הפר"ח ביו"ד סי' ק"ב, עוד הוסיף להקשות מנדרים נ"ט דחדש נחשב בכלל דשיל"מ עכת"ד, ובאב"מ בחלק התשובות סי' ה' כתב דשאני חדש דהכא דהספק הוא על הזמן, וספק זה חוזר לאיסורו לשנה הבאה יועוי''ש אבל אין זה מעלה ארוכה, דהלא עכ"פ עיקר הספק איסור הוא על התבואה אם מותרת באכילה, ותבואה זו יש לה היתר למחר, ודברי הרר"פ תמוה טובא. ב ונראה לבאר דברי הרר"פ, והוא דהנה המקור הא דיש להחמיר בדשיל"מ הוא מטעם המבואר בגמ' משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולכאורה מה שייך לומר תאכלנו באיסור הלא נתבטל ברובא והתורה התירתו, או בשמספקא לן בספיקא דרבנן שג"כ מותר מצד הדין, ומה שייך לומר על זה איסור, איברא שזהו מדרבנן עיקר דין דשיל"מ, אבי מה ראו על ככה לאסור דבר המותר, ומה מעם מצאו בזה להחמיר בדבר שיבוא ההיתר מאיליו, וע"כ משום דכיון דקיי"ל דלא מהני רובא אלא בדבר שאין בידינו לברר, אבל דבר שיש בידינו לברר אם הוא אסור לא מהני רובא כמבואר בהרא"ש פר"ק דחולין, ועוד ראשונים, ולכן באופן שההיתר בודאי יבוא, הרי זה יכול לברר על ידי הזמן, וזהו מה שאמרו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"י הבירור לברור האיסור מן ההיתר, בזה עצמו שהאיסור נהפך להיות היתר, ומטעם זה גם בספק איסור דרבנן אעפ"י שמותר מצד הדין, אבל באופן שיש לברר הספק ולעשותו היתר גמור לא מהני בזה ספק דרבנן להקל, ובזה מפרש הרר"פ דזה לא שייך בהא דספק בזמן, מטעם דספק זה לא נתברר, והרי"ז כאילו אינו עומד להתברר, ואין בזה הדין דצריך לברר, ולא חל בזה הדין דשיל"מ, דכל עיקר יסודו הוא מטעם איכא לברורי, ולהכי בביצה שנולדה בספק חול וספק יו"ט אמרינן דהוי דשיל"מ בזה דיאכלנה אחר יו"ט, ובזה אמרינן דיבא לידי בירור, והיינו שמחליט שנולדה ביו"ט לחומרא, משא"כ בספיקא דיומא לענין חדש, אין אנו יכולים לומר הכרעה ובירור שיום השיבסר הוא באמת היום הששה עשר, דהרי ע"כ לשנה הבאה יש ג"כ הספיקא דיומא, וע"כ נשאר הדבר בלא בירור, ולהכי במקום שהחומרא דדשיל"מ אין לה ענין הכרעה ובירור, לא נתנו חכמים לזה חומר דשיל"מ, וזהו כוונת הרר"פ שכתב מפני שחוזר האיסור לשנה הבאה. והיינו דלשנה האחרת ג"כ יחמיר מצד ספק, נמצא דהספק עומד תמיד בתקפו ברא ענין של הכרעה, ואין זה בכלל דשיל"מ, ודוגמא רזה כתב הגרע"א ז"ל בסי' ע"ז בביאור הרשב"א דבאופן שאין יכול לברר שני ספקות ליכא חיוב בירור לגמרי, וה"נ דכוותיה. ג והנה יש לעיין לר' יהודה דסבר עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל, היאך הדין במה שנשרש ביום ט"ז גופי' אם היום מתירו, במו בנשרש קודם הקרבת העומר דהעומר מתירו, וספק זה יש להסתפק בשתים, א) בזמן דליכא עומד, ב) בזמן דאיכא עומר והשריש לאחר הקרבת העומר, אם מהני ההשרשה שנעשה טרם כלות היום ט"ז, והנה בספק זה הראשון נראה ברור דמהני ההשרשה דיום ט"ז, והוא דכיון דיום זה הוא בכלל איסור חדש, והוא גם כן מתיר, א"כ כל זמן איסורו, נוהג גם המתיר, ולפי"ז אם נשרש ביום ט"ז סמוך לשקיעה"ח גם כן מותר, וממילא גם לענין ספק השני אפשר לכאורה לדון ולומר דהנשרשים אחר העומר יהי' דינם כמו בזמן דליכא עומר, אבל זה בורכא דבזמן דאיכא עומר, וגם קרב העומר, דהותר חדש, א"כ אין עתה מעלת היום כלל, ולאחר ההיתר שוב אין כאן מתיר, ופשיטא דלא מהני כלל, אח"כ ראיתי בקר"א שכתב להסתפק בדין זה ומאריך בזה, אבל הדבר ברור, ואין להסתפק בזה כלל, אולם בדין הראשון מצאתי שדעת הגאון נו"ב חאו"ח סי' פ"ד דבעינן שתהי' ההשרשה כל יום ט"ז, והמנ"ח מצוה ס"ג דעתו דסגי גם בהשרשה שקודם שקיעה"ח של יום ט"ז, ולפלא שלא הביא דברי הנו"ב וטעמו שכתב שם דכל היום ט"ז הוא כולו מתיר אחד, וכמו אם אמרינן האיר המזרח מתיר, כן לר"י דאמר עיצומו של יום בעינן יום כולו, וגם לשון השו"ע מורה כן, ועוד יש לעיין בזה ויוצא לנו מזה דבין למ"ד האיר המזרח מתיר דבעינן שתהי' ההשרשה קודם שהאיר ביום של ט"ז והשרשה של אח"כ דהיינו לאחר שהאיר היום שוב אינה מתרת עד שנה הבאה, ובין למ"ד דהיום ט"ז הוא דמתיר, בעינן ההשרשה קודם אור היום של ט"ז, מטעם דבעינן כל היום כולו להיות המתיר השלם, ודברי הטו"א ר"ה י' ד"ה כל הרכבה צ"ע. ד גמרא, ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסרי קסברי חדש בחוץ לארץ דאורייתא, והנה כן פסק הרמב"ם בפר"ו בה' מ"א ה"ב דחדש אסור מן התורה בכל זמן ובכל מקום בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ויש לעיין הלא מבואר לקמן פ"ד דזה תליא אם עומר בא מתבואת חוץ לארץ, ולמאן דאמר אין עומר בא אלא מארץ, סברי אין חדש אסור מדאורייתא בחוץ לארץ, וכיון שהרמב"ם פסק בפר"ו מאי"מ הט"ו דאין עומר בא אלא מארץ א"כ היאך פסק דחדש אסור מן התורה בחוץ לארץ, וכבר תמהו בזה הלח"מ והפנ"י בקונטרס חדש, ולדעתנו יבואר דברי הרמב"ם ושיטתו לנכון כאשר יבואר להלן. ה מתני' העומר הי' מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וכו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר, גמרא, יתיב ר' טרפון וקא קשיא לי' מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמי' לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, ותמוה טובא הלא בלא"ה קודם לעומר פסול מטעם דכיון דאסור להדיוט, לא קרינן בה ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ולפלא על ר"ט דבעי מאי טעמא במקום שהטעם פשוט, וזהו באמת מה שהקשו התוס' והנה תירצו דכוונת ר"ט דיש ללמוד שתי הלחם מעומר, דכמו שבעומר פסול קודם לעומר, כן יהי' פסול קודם לשתי הלחם, וע"כ