נזר הקודש - מנחות ריא

הוא ג"כ בהעראה, וע"כ דגם בזה שייך הכלל דמללה"נ) והוא בעירובין ל"א לענין עירוב באיסוה"נ מבואר שם דאמרינן למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה דמללה"נ, אעפ"י דהעירוב בעצמותו לענין קנין הרשות הוי רק הכשר מצוה. כא ו וביסוד זה גם לענין טעימה בדבר ההפרשה ע"כ יש בזה הגדר דמללה"נ, וביותר דכיון דהוי הכשר מצוה למצוה דאורייתא, דפשיטא דיש בזה כלל דמללה"נ, אבל לשיטת הר"ן ג"כ אתי שפיר, דאף לשיטת הר"ן דסבר דבמקום הנאה"ג לא אמרינן מללה"נ, אמנם לפי מה שהחליטו האחרונים דבמקום דהנאה בעצמותה הוי המצוה לכו"ע אמרינן מללה"נ, והכא ג"כ ע"כ דהמצוה הוא בטעימה, דהיינו הרגשת הטעם שזהו הנאה, וא"כ גם בההנאה בכלל המצוה ועיקרה, או"כ ע"כ אין לדון בזה תורת איסור הנאה של כילוי, כיון דהטעימה הוי בגדר מצוה, ואמרינן בזה מללה"נ, ולפי זה שפיר מוכיח הגאון בעל תבו"ש דטעימה אסורה באיסורין, - והוא מדאצריכו התוס' להפריש הפרשה דמני' ובי' להתיר הטעימה, ואין לומר בסברת התוס' דסברי דהפרשה זו להתיר איסור הנאת כילוי, דליתא דע"כ סברי התוס' דעיקר האיסור בהנאת כילוי לא הוי מצד הכליון, רק מצד ההנאה, והכליון הוא בגדר תנאי, וזה מוכח משיטת התוס' פסחים ל"ג שכתבנו לעיל, וא"כ במקום מצוה אמרינן שאין כאן איסור הנאה מטעם מללה"נ, וא"כ ע"כ כוונת התוס' בהפרשה זו להתיר איסור טבל גרידא, א"כ שפיר מוכיח התבו"ש מזה דטעימה אסורה באיסורין. כב והנה לשיטת הרז"ה דבמצוה דרבנן לא אמרינן מללה"נ לכאורה תמוה טובא מהא דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דהיינו ניחומי אבלים וכדומה אף שהוא מצוה מדרבנן, ומכ"ז אמרינן שם מללה"נ (ואפשר לומר דשיטת הרז"ה דתנחומי אבלים הוי דאורייתא כמו"ש הרמב"ם בה' אבל) ובמחגא"פ ה' נדרים סי' כ"ד עמד בזה, לדעתנו נראה דסברת הרז"ה בזה דדוקא התם בתקיעה דרבנן דכיון דאין כאן מצוה דאורייתא, וא"כ הוי מדאורייתא כתוקע לשיר, ואעפ"י שאינו מכוון לשיר, ואדרבה כוונתו לקיים מצוה דרבנן, אמנם כיון שעכ"פ עפ"י דין דאורייתא אין כאן מצוה, לכן אעפ"י שאינו מכוון לשיר הרי זה ע"כ כתוקע לשיר ונחשב להנאת הגוף, משא"כ בהא דעירובין דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה, נמצא דקנין העירוב אינו עושה רק עבור מצוה גרידא, ואעפ"י שיש לו גם הנאת הגוף למחר בשבת ויו"ט, אמנם ע"כ כיון שהעירוב אינו עושה בקנינו רק פעולת מצוה גרידא, שוב לא איכפת לן בההנאות הבאות, ונמשכות ממילא, וסברא זו מוכרחת לכו"ע דהרי ע"כ נהנה גם בהנאת הגוף בלעדי המצוה ג"כ, דהרי משהה אצל רבו או אצל חבירו יותר מכשיעור המצוה, וע"כ צריך לומר דכיון דהעירוב אינו קונה אלא לדבר מצוה ממילא אין בהקנין רק מצוה גרידא, והנאות הרשות הרי הם בגדר נמשך מהמצוה, וכמובן. כג ולפי"ז ע"כ בהא דהירושלמי להדליק בשמן שרפה לנר חנוכה כיון שאין בזה שום הנאה כלל, דהרי אסור שם הנאה מאורה, ממילא מסתבר דמודה בזה הרז"ה דאמרינן מללה"נ, ואם כן תקשה לפי"ז דברי הירושלמי מדוע אסור להדליק בשמן שרפה דנר חנוכה כשיש לו שמן חולין, וצ"ע, אבל עכ"פ הלא ביארנו דעיקר האיסור בהנאה של כילוי בטבל היינו שאסרה תורה ההנאה באופן שיש כליון, והכליון הוא בגדר תנאי בזה, וא"כ שייך שפיר בזה מללה"נ, ואתי שפיר דברי התבוא"ש כהוגן, וכמו שנתבאר לעיל. כד עוד יש לומר בסברת התבוא"ש לפי מה שכתב המנח"ח מצוה קפ"ד בשם הספר גנזי יוסף דעיקר האיסור בהנאה של כילוי הא דאסרה תורה בטבל מטעם דמבטל מצות הפרשה, והנה המנח"ח שם הקשה דלפי"ז מדוע מצריך הש"ס הלימוד לטבל טהור מטבל טמא, הלא כיון שעיקר הטעם משום ביטול מצות הפרשה, וא"כ טעם זה בשניהם איתא בשוה, יעוי"ש, אבל אין זה קושיא די"ל דאעפ"י שחידשה תורה דין זה בהנאת כילוי בטבל טמא משום ביטול הפרשה, אין זה הוכחה לומר דאסרה תורה גם בטבל טהור, משום טעם זה דיש לחלק ביניהם די"ל דשאני טבל טמא דשפיר אסרה תורה הנאת כילוי מטעם דכיון שהדבר הנפרש עומד לכליון, דהיינו שהתרומה טמאה עומדת להסקה של כהן, בזה אמרה תורה שאסור לכלות הטבל בהנאת הכילוי כיון דמשתמש בחלק התרומה בהשתמשות של כהן, משא"כ טבל טהור שאין בזה בהנאת הכילוי השתמשות של כהן, דהרי שייך להכהן במצות אכילה, וא"כ אין שייך בזה לאסור הנאת כילוי מצד איסור הנאת הכילוי מטעם דהרי הוא בזה כמזיק דעלמא, ולהכי שפיר צריכין למילף בתורת היקשא טבל טהור מטבל טמא, לומר שגם בטבל טהור, איכא למימר דאיכא איסור מצד ביטול הפרשה ג"כ (ובלא"ה אין זה קושיא כל כך, דהרי מצינו דדין זה דהנאת כילוי ליתא בטבל הטבול למעשר וכמו שמוכיח במנח"ח שם), ולפי סברא זו דעיקר האיסור דהנאת הכילוי הוא מטעם ביטול מצות הפרשה, אתי שפיר דברי התבוא"ש כהוגן, והיינו דבאופן דהנאת הכילוי מביא לידי הפרשה מעליא דהמני' ובי' דע"י הטעימה יפריש מהיפה, נמצא דהטעימה בעצמותה הוי תיקון הפרשה, ופשיטא שאין בזה איסור הנאה של כילוי, וא"כ תקשה מדוע הצריכו התוס' להפריש מני' ובי' עבור הטעימה, - ומזה שפיר הוכיח הגאון בעל תבוא"ש דטעימה אסורה באיסורין. א דף סח עמוד ב' רב פפא ור"ה ברי' דר"י אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן, והקשה המרדכי בפר"ק דביצה והא חדש הו"ל דשיל"מ והו"ל לאסור כמו בביצה, ותירץ דשאני ספק קביעא דירחא מטעם דאנו בקיאין, והר"ר פרץ תירץ דלא מקרי דשיל"מ בדבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכן כתב בפר' כ"ש בשם הר"ר חיים דחמץ שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לא מקרי דשיל"מ עכ"ל, ודברי הרר"פ תמוה טובא דמה שייך בחדש חוזר לאיסורו לשנה הבאה, דהלא עכ"פ תבואה זו משנה זו הותרה, ואינו