נזר הקודש - מנחות רי

כילוי רק בכילוי הממש, ולא בכילוי הטעם ולא ממשו, ולפי"ז יש להעיר דלפי"ז אם נפרש בכוונת התוס' דכוונתם מצד אסור הנאת כילוי, ולהכי נחתי לפרש דכוונת הש"ס למיטעם על ידי הפרשת דמני' ובי', דקשה הלא גם בלא הפרשה יש להנצל מאיסור, והיינו באופן שיש ע"י בישול, או רותח דכלי ראשון נכנס הטעם דהטבל בדבר של היתר, ויצוייר גם יבש ביבש (ובאיסור מחמת עצמו יוצא טעם מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמבואר), וע"י טעימת הטבל ע"י האמצעי דבר היתר, דליתא בזה איסור הנאת כילוי, ויבוא בזה לידי הבחנה גמורה גם בלא הפרשה, ומדחזינן דכתבו התוס' ונחתי דוקא להפרשה ע"כ מוכח דכוונתם לא מצד איסור הנאת כילוי, רק מצד איסור טבל בעצמותה שהוא מטעם שטועם בדבר איסור, ומזה מוכיח התבוא"ש דיש איסור טעימה באיסורין, ולכאורה יש לדחות ולומר דלהפליט טעם מהטבל גם כן יש בזה איסור הנאת כילוי, מטעם גרעון והכחשה לטעם הטבל, אמנם כיון דבשעה שמפליט הטעם מהטבל, אין כאן שום הנאה רק הוא סיבה להנאה דאח"כ, ואפשר דבאופן זה לא נאסרה הנאת כילוי, ובשעת הנאה אין כאן כילוי. יג אך יש להעיר מדברי הר"ש בהא דכתב בפ"א דפאה מ"ו דמותר גם לזרוע אחר מירוח מה"ת בלא הפרשת תרו"מ, ואמאי הא הוי זה הנאה של כילוי שאסור בטבל, ומ"ש זריעה מן הדלקה בטבל טמא, והכא הוי הנאה של כילוי במה שנהנה מהזריעה, והוי הנאה של כילוי במה שנהנה ששדותיו זרועות והמה בשיווי יותר גדול. יד אמנם לפי מה שכתבנו דהעיקר בהאיסור הנאה של כילוי דוקא באופן שבאה ההנאה להנהנה מסיבת הכליון, דומיא דהדלקה בתרומה טמאה, משא"כ באופן שאין הכליון סיבת ההנאה, אין בזה דין של הנאה של כילוי, ובזורע טבל לא הוי ההנאה מסיבת הכליון, רק ההנאה הוא מסיבת הצמיחה והגידול. טו ונראה להוכיח דעיקר האיסור הוא הכליון, והוא מהא דמצינו בשבת כ"ו דאין מדליקין בטבל טמא בשבת וכו', והנה מבואר דהדלקת נר בשבת מצוה כדאיתא שבת כ"ה ע"ב, ובשלטי לגבורים מבואר שיש בזה ענין מצוה, ולכאורה קשה מדוע לא אמרינן בזה מללה"נ, ואין לומר דלא אמרינן בזה מללה"נ מטעם דאיכא הנאת הגוף, ולשיטת הר"ן אסור, אבל זה ליתא לפמ"ש גדולי האחרונים דבאופן דהנאה גופי' הוי מצוה בזה לכו"ע אמרינן מללה"נ, והכא המצוה הרי היא ההנאה, וכמו שמבואר ברש"י שזהו משום וקראת לשבת עונג, וע"כ מוכה מזה דעיקר האיסור הוא דאסור להדליק בטבל טמא הוא מטעם הכליון. - טז והנה שם במל"מ מביא הא דאיתא בירושלמי תרומות מהו להדליק שמן שרפה בחנוכה, ומסיק מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שרפה, וכתב שם דע"כ דלא אמרינן בהדלקת שמן שרפה לחנוכה מללה"נ, מדחזינן דלא מתיר הירושלמי אלא דוקא באופן שאין לו שמן חולין יעוי"ש, והנה גם מזה מוכח דע"כ עיקר הא דאסרה תורה הנאה של כילוי בתרומה ממאה לזר עיקר האיסור הוא הטעם, מטעם הכליון, וממילא הוא הדין בטבל טמא הא דאסור בהנאה של כילוי עיקר האיסור הוא הכליון. יז אבל זה יש לדחות דיש לפרש כוונת הירושלמי באופן אחר, והיינו לפי מה שנתבאר בירושלמי פ"כ דשבת דפליגי תנאי אם מותר להדליק שמן שרפה בלילה, מטעם דדינם כקדשים פסולים שאין שורפין בלילה, ולזה אמרו בירושלמי דתרומות בתורת הכרעה דכיון דנר חנוכה מצותה בלילה, ולהכי באופן כשיש שמן של חולין אין להדליק שמן שרפה מטעם דאין שורפין תרומה טמאה בלילה, וסברת הירושלמי בזה הוא דהוי ספד"ד אם שורפין שמן שרפה בלילה, ולהכי מכריע דמותר להדליק רק בשאין לו שמן של חולין, אבל לפי"ז תהי' הדין כן גם בכהן, וזהו דלא כדברי המפרשים דפי' בישראל דוקא שלא ברשות כהן, וזהו דעת הרמב"ם גם כן בפי"א מתרומות הי"א, וא"כ ע"כ אין לפרש כמו שפירשנו, וא"כ ממילא מוכח כדברי המל"מ דלא אמרינן בזה מללה"נ, והיינו מטעם דאסור בזר הנאה של כילוי, והיינו דהאיסור הוא הכליון, וכמו כן בטבל טמא, וכמו שכתבנו לעיל. יח אבל יש להעיר לשיטת הרז"ה דס"ל דבמצוה דרבנן לא אמרינן מללה"נ, והובא בר"ן ר"ה פ"ד, ולפי"ז אין להוכיח מהא דנר שבת דאסור להדליק בשבת בטבל טמא, מטעם דלא אמרינן במצוה דרבנן מללה"נ, וכמו כן אין להוכיח מהא דהירושלמי כמו שמוכיח המל"מ, והיינו דאתי שפיר כפשוטו, מטעם דלא אמרינן מללה"נ במצוה דרבנן, ולפי"ז שפיר אפשר לומר הא דעיקר הא דאסרה תורה הנאה של כילוי, היינו דעיקר האיסור בזה ההנאה. יט ונראה להוכיח גם מדברי התוס' דאמרינן בהנאת כילוי לדבר מצוה מללה"נ, והוא בהא דכתבו התוס' פסחים ל"ג ע"ב ד"ה אמר קרא וכו' וז"ל אבל בטבל של חמץ מדליקין יעוי"ש, ותמוה דאטו בשביל איסור חמץ יופקע איסור טבל דהיינו הנאת כילוי, וכבר תמה המל"מ שם, אבל יש לפרש דכיון דאיכא בחמץ העשה דתשביתו, ממילא אמרינן בזה מללה"נ, (והיינו אף דאיכא הנאת הגוף, אך כשיטת הרשב"א ניחא), ואין כאן הנאת איסור כילוי מטעם דלא נחשבה הנאה זו להנאה, וא"כ מבואר מזה דעיקר האיסור בטבל הנאת כילוי היינו שיש בזה איסור הנאה, וזהו עיקר האיסור, ובזה לכו"ע מטעם דעשה דתשביתו הוי עשה דאורייתא, ולכו"ע מללה"נ, (עי' לעיל אות ה'). כ והנה כמו כן יש לעיין בהא דטעימת טבל בכדי שידע להפריש כדין התורה מן היפה, אם יש בזה גם דררא דמצוה, והסברא נוטה בזה דהוי זה גם כן מצוה, אעפ"י דהוי הכשר מצוה. אמנם כיון דלא סגי בלא"ה שפיר קרינן לזה ההכשר דהוי הכשר מצוה נ"כ, ולפי"ז יש לדון על טעימה זו דיש בזה הכלל דמללה"נ, ומצינו כזה דגם לענין הכשר מצוה שישנו כלל זה דמללה"נ, (ומיושב לפי"ז דלכאורה מאי הקשו הראשונים ז"ל בהא דקונם תשמישך וכו' דנימא מללה"נ, הלא המצוה היא בהגמר, וההנאה