נזר הקודש - מנחות רט

אלא הנכרי, אמנם אם ההנאה הוא האיסור, והכליון הוא התנאי, א"כ הכא ההנאה הוא אצל ישראל הפורע חוב, והוי איסורא, כיון שיש גם תנאי דכליון, דע"כ דקיום התנאי סגי גם בע"י נכרים, והנה התוספות בברכות, ע"כ סברי דעיקר האיסור הוא הכליון, ומטעם זה אין כאן איסור הנאה של כילוי, כיון שעיקר האיסור שהוא הכליון נעשה על ידי נכרים, (ויש לדון בזה משום שבות בשארי איסורים והוי בעי' דלא איפשטא בב"מ צ'), אמנם בכהן אין כאן איסור, אבל התוס' בעירובין סברי דעיקר האיסור הוא ההנאה והכליון הוא בגדר תנאי, וא"כ בנותן לאכסניא נכרים יש כאן משום איסור הנאה של כילוי, וגם הכהן בעצמו אסור, וכמוש"נ. ו והא דאיתא בעירובין ל"ב בברייתא האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי, אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי, בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשרן דברי רבי רשב"ג אומר בד"א בע"ה, אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר, ובמסקנא מפרש דפליגי בזה, דרבי סבר ניחא לי' לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ניעבר ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבר ע"כ, ולכאורה תמוה, וחכם אחד העיר בזה, הא יש כאן איסורא רבה, היינו איסור הנאה של כילוי לשיטת הסוברים דהוי איסורא דאורייתא, והנה אם אמרינן דעיקר האיסור הוא ההנאה, והכילוי הוא בגדר תנאי, א"כ הכא אפשר דאין כאן הנאה להחבר, דהרי הנתינה להעני הוא בגדר מצוה, ומצות ללה"נ, וא"כ לא עביד החבר שום איסור, ומכש"כ אם אמרינן דעיקר האיסור הכליון, הנה הכא הכליון עושה העני, ולא החבר. ז והנה בתוס' פסחים ל"ג ע"ב ד"ה אמר קרא ראשית וכו' וא"ת שירי' ניכרים דמעיקרא הוי אסור בהנאה של כלוי כגון בהדלקה, ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי"ל וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין, ותמוה מ"ש חמץ וכבר תמה במל"מ פ"ב דתרומות, אמנם התוס' סברי דעיקר האיסור הכא הוא הכליון, והנאה הוי בגדר תנאי, והכא בחמץ דהכליון מותר, ואדרבה מצוה בכליון, ואם כן אין כאן איסור הנאה של כילוי. ח אמנם בעיקר הא דהנאה של כילוי יש לעיין אם כן הדבר, דטבל אסור בהנאה של כילוי, וא"כ בכל אכילה דטבל איכא גם הא דהנאה של כילוי, וא"כ למאן דאמר אין איסור חל על איסור אפילו חמור על קל, וא"כ היאך יתחייב משום טבל האוכל, הא יש כאן איסור עשה הא דהנאה של כילוי. ט ונראה דעיקר הנאה של כילוי, האיסור הזה נמשך מאיסור אכילת טבל, והוא דע"כ אם לא שאסרה תורה אכילת טבל, לא הי' גם איסור הנאה של כילוי בטבל, והטעם בזה דעיקר האיסור נלמד מהא דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שאין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, ומזה נלמד לטבל כיון שאין לו גם כן קודם הרמה, אבל אם באמת היה מותר טבל קודם הרמה, א"כ הרי אין כאן כל עיקר האי דינא, וכיון שכן נחשב לאיסור אחד, ואין כאן משום אאחע"א, ובזה יתיישב הא דעירובין בפשיטות שאין החבר עושה שום איסור, מטעם דע"כ למקום שעצם איסור טבל הולך, שם איסור הנאה של כלוי הולכת, והיינו דכיון דאיסור הזה נמשך מאיסור אכילה, יש עליו איסור הנאה של כלוי, גם כן ואין החבר עובר כלום. - י והנה עוד נראה להעיד מדוע לא זכרו הפוסקים דהאוכל טבל עובר גם באיסור עשה דהנאה של כילוי, ומטעם זה נראה לומר מילתא חדתא והוא דכיון דכל עיקר הנאה של כילוי, נלמד מתרומה שניתנה להנאה של כילוי להסקה וכדומה, וא"כ לא אסרה תורה אלא הנאה כזו הבאה מהכליון אבל הנאה הבאה מהאכילה אעפ"י שיש כאן גם כליון, אמנם הנאה באה לו לאדם גם בלא כליון, ולא מיבעי למאן דאמר דהחיוב על הנאת גרון, דפשיטא דיש חיוב גם בלא כליון, אלא גם אם אמרינן דהחיוב על הנאת מעיים, מ"מ עיקר האיסור הוא ג"כ טרם בא הכליון, ואין זה ענין להנאה של כילוי, דההנאה באה לו לאדם על ידי הכליון, כמו שרפה וכדומה, ולפי"ז האדם האוכל טבל נתחייב עבור האכילה, - מפני הנאת האכילה הבאה מסיבת האכילה, ולא באה מסיבת הכליון, ולאחר הכליון דהיינו אחר עיכול המזון אין כאן עוד הנאה, ואתי שפיר לפי"ז הא דפסחים ל"ו דנלמד מקרא דאין אדם יוצא במצה של טבל והקשו האחרונים הא איכא בטבל עוד איסור דהנאה של כילוי, ופשיטא שאין עשה דמצה מדחה ל"ת ועשה, ועי' במנח"ח, אבל בדברנו אתי שפיר דאין באכילה איסור הנאה של כילוי, ואתי שפיר הא דעירובין בפשיטות יותר, וע"כ הא דכתבו התוס' בעירובין י"ז דאסור להאכיל לאכסניא מבל ודאי מטעם הנאה של כילוי, היינו דלגבי הנותן לעכו"ם הרי זה כנותן לבהמה, וההנאה באה לו להנותן מפאת הכליון, וכמובן. יא התבוא"ש ביו"ד סי' מ"ב כתב להוכיח דאיסור יש לטעום באיסורין, מהא דהו"ל למטעמי' וכו' ביבמות פ"ט, והעיר בזה חכם אחד דיש לדחות דשאני טבל משום דיש בזה איסור הנאה של כילוי, ע"כ, והנה לכאורה אפשר לומר דשיטת התוס' דהנאה של כילוי אף בטבל הוא מדרבנן וכמו"ש המל"מ בפ"ב מתרומות הי"ד, ובמקום מצוה התירו, וכמבואר במל"מ שם עפ"י הירושלמי, וא"כ הכא במצוה דהפרשה כדין מותר, ואין כאן איסור מצד הנאת כילוי, ולפי"ז שפיר הוכיח התבוא"ש מדברי התוס' דכיון דהצריכו הפרשה מני' ובי'. דע"כ אסור טעימה באיסורים, ואעפ"י שלכאורה יש להוכיח מדברי התוס' פסחים ל"ג דהנאת כילוי בטבל הוא מדאורייתא, והוא מדהקשו בהא דהפרשת תרומת חמץ דליהוי שירי' ניכרים מטעם היתר הנאת כילוי, ולזה נחית גם המל"מ שם, אמנם אפשר לומר דכוונת התוס' דליהוי לכהפ"ח תרומה דרבנן מטעם דהוי שירי' ניכרים מטעם היתר הנאת כילוי דרבנן. יב עוד נראה לכאורה להצדיק הוכחת התבוא"ש מדברי התוס דע"כ טעימה אסור באיסורין, וכאשר יבואר, דהנה יש לחקור אם יש איסור הנאת כילוי בטעמו ולא ממשו ומסתבר דאין איסור הנאת