נזר הקודש - מנחות רח

א הנה לדעתי נראה דכיון שנתחייב בתו"מ אחרי המירוח שוב לא נפקע החיוב, ולא יועיל השינוי לעשות פטור, ודוקא בדבר שהוא דררא דממונא כמו מתנות עניים כהא דב"ק צ"ד מצות פאה וכו' מירחו וכו' וכמו כן מתנית כהונה כהא דראשית הגז אם לא נתן עד שצבען דפטור מטעם השינוי, כמבואר הטעם ברש"י ותוס' שם בחולין קל"ו, - משא"כ דררא דאיסור הבא מפאת הקדושה כמו הכא בדין טבל הבא מקדושת הארץ, והמירוח הוא רק הגומר את החיוב, וכיון שבא לידי חיוב לא מחני השינוי להפקיע. - ב ונראה ראי' לזה ג"כ מהא דאיתא לעיל ס"ו ע"כ דאמר רב כהנא אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר, ומבואר שם דמחויב במעשר על הקמח הנשאר מהעומר, הרי חזינן דלא מהני שינוי שעשה הקדש, שנעשה מהשעורים קמח, וע"כ דאין הבדל בזה בין הקדש לנכרי דהרי שניהם בני פטור נינהו, ופעולת המירוח פועל לעלמא להיות נאסר משום טבל, וממילא שוב לא תועיל השינוי להפקיע. ג והנה לכאורה יש להוכיח להיפוך מהא דאיתא הכא בסוגיא עכו"ם שהפריש פט"ח וחלה מודיעים אותו שהוא פטור, וחלתו נאכלת לזרים וכו' הא תרומתו אסורה והא האי תנא דאמר מירוח עכו"ם אינו פוטר וכו', והנה יש לדייק דכיון דסבר האי תנא דמירוח עכו"ם אינו פוטר א"כ היאך מותר לאכול החלה, ומשמע שאינו מפריש כלום, ומדוע לא חיישינן לתרו"מ, אבל אם אמרינן דשינוי פוטר, אתי שפיר, דהכא בחלה איכא שינוי, אבל זה ליתא דשפיר מתפרשה ברייתא זו שכבר תרם תרו"מ, וגם פשטות התוספתא מורה כן, משום דאיתא שם בתוספתא בדין הנאה של כילוי בטבל א עמוד ב מערים אדם על תבואתו וכו' כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו', מבואר דאסור להאכיל גם לבהמתו טבל, וזהו הנאה של כילוי דאסור בטבל, ומבואר דגם טבל טהור אסור בהנאה של כילוי, - ודברי רש"י בשבת כ"ו דפירש שם דאין מדליקין בטבל טמא דדוקא טמא אסור, וטהור מותר, וכבר הקשו בתוס ד"ה כדי וכו'. ב ונראה דסברת רש"י דעיקר איסור הנאה של כילוי בטבל הוא מפני ההשתמשות התרומה שנמצא בהטבל השייך להכהן, והרי זה כמו שאסרה תורה אכילת תרומה לזר מפני שאכילה זו שייכה לכהן, הנה כמו כן בטבל כשאוכלה זר חייב ג"כ משום שאוכל התרומה שנמצאת בהטבל, ובזה יובדל טבל טמא מטבל טהור, והיינו דטבל טמא הנה התרומה שבו עומדת להדלקה אצל כהן, וכשמדליק זר הרי הוא משתמש בהשתמשותו של כהן וזה אסור, משא"כ טבל טהור דהתרומה שבו עומדת לאכילה, והזר עושה הנאה של כילוי, אין בזה אלא בגדר מזיק מתנות כהנה, ולהכי כשמערים על תבואתו, ולא נתחייבה התבואה בתרומה, ממילא אין כאן משום מזיק גם כן. פר"ד דתרומות, שם בסיפא הוציא תרומה מתוך ביתו וכו' הרי מבואר דנחית שם התנא להורות הבדל בין מקום שיש חשש שלא הרים תו"מ דהיינו כשהוציא מתוך ביתו, לבין אם תרם על הגורן דתניא שם ברישא, וממילא מוכח דע"כ הך דינא דמציעתא מיירי בשתרם על הגורן שאז אין חשש תו"מ בזה, והיינו שחזקה שהרים תו"מ. ד עוד נראה מהא דאיתא בירושלמי שביעית פר"ו ה"ב מהו לטחון עם העכום בארץ, והבעי' שם אם יש בזה משום מסייע לאיסור שביעית כמבואר בפנ"מ, והיינו דמוכח מזה דשביעית נוהג גם בשל עכו"ם, ובאמת כן סברי המבי"ט והמהרי"ט כמבואר שם בארוכה סי' מ"ג, ואם אמרינן דשינוי מועיל להפקיע מהקדושה, ושה, א"כ ע"כ גם הטחינה הלזו אשר ביד עכו"ם תועיל להפקיע מהקדושה דשביעית, וא"כ פשיטא שאסור לבר ישראל לעשות פעולה זו המביאה לידי הפקעה, והרי זו כמו לאכלה ולא לסחרה לפי פירוש הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ט שכתב שם דהפקעה מקדושה היא ג"כ בכלל זה, ואפשר שזהו ג"כ בכלל ולא להפסד, וע"כ מוכח דלא מהני שינוי הנכרי להפקיע מהקדושה, ומסתבר דאין הבדל בין קדושת שביעית כשהוא ביד נכרי לקדושת תו"מ. ה והנה מצאתי להסתפק אם יש להנכרי חיוב נתינה מצד דררא דגזל למ"ד אין קנין לנכרי והיינו שיש בזה גם ממון דכהן ולוי, וביותר לשיטת התוס' סוכה ל"ה דשותפין הם בהפירות, ומפשטות התוספתא שם בתרומות משמע שהיו תורמין תו"מ, ואפשר שהוא מטעם זה, ועל חיוב זה יש מקום לומר דמועיל שינוי כבגזלן, וצריך עיון. ג והנה בדין הנאה של כילוי בטבל דאסור אף לכהן, יש לתמוה בדברי התוס' ברכות מ"ז ד"ה ומאכילין את האכסניא דמאי שכתבו דוקא דמאי אבל ודאי אסור דהוי פורע את חובו בממונו של כהן, ומשמע מזה דהכהן בעצמו בטבל שלו מותר, ותמוה הלא יש בזה הנאה של כילוי, והתוס' בעירובין י"ז כתבו בהדיא דאסור מטעם זה דהנאה של כילוי אסור בטבל, וע"כ דגם הכהן אסור בזה, והיא תמיה נשגבה, והעירו בזה. ד דד ונראה דיש לעיין בהא דהנאה של כילוי אם הוא מצד איסור הנאה, או שהוא מצד הכליון, ביאור הדברים דהנה זה ודאי דתרתי בעינן, א) הנאה, ב) הכליון, וזהו שאמרו הנאה של כילוי, אמנם יש להתבונן איזה האיסור, ואיזה הוא התנאי, והיינו אם האיסור בזה ההנאה, והכליון הוא בתנאי לומר דרק ההנאה של כליון אסורה, והיינו הנאה ע"י כליון, או דלמא שהכליון הוא האיסור, וההנאה הוא התנאי. ה ונפק"מ באופן שנותן לאכסניא נכרים דאם האיסור הוא הכליון בעצמותו, וההנאה הוא רק תנאי, א"כ הכא אין הישראל עושה האיסור,