נזר הקודש - מנחות רד

ר והנה לכאורה קשה במשנה גופה שם מדוע תנן דפטור ממעשר מטעם שבשעת חובתה בפטור, והלא בלא"ה יש כאן דין לקוח לאחר פדיון, ולשיטת ר"ת לקוח אחר מירוח פטור, אבל זה לא קשה משום דאפשר דכוונת התנא לפטור אפילו בשפדאוה הבעלים בעצמן, דבזה לא הוי דין לקוח כמו"ש הר"ש בפר"א דפאה מ"ו יעוי"ש, אבל כשנקט התנא מטעם שבשעת חובתה פטורה היתה דבזה גם כשהפודה הוא הבעלים בעצמן מ"מ פטורין במעשר, אמנם הכא בעומר לא שייך בעלים לפדיון דהרי אין כאן בעלים מקדישין, דהרי הקמה ניקחת ממעות תרומת הלשכה, והקדש הם הבעלים המקדישים, וממילא דפודה יש לו דין לקוח, וא"כ קשה כמו שנתבאר לעיל. ה ונראה דשאני בין הקדש דמים שהוא לקדושת בדה"ב, להקדש דמים שהוא לקדושת מזבח, וזה הדבר, דהנה שני טעמים איכא בזה דהקדש פטור ממעשר, או משום דהקדש לאו בר מצוה הוא, ואינו בר חיובא, ב) דכל עיקר חיוב מעשר הוא בשעיקרו בא למטרת אכילה, וכמו"ש הרמב"ם בפר"ב ממעשר ה"א וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וכו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה עכ"ל, ובהקדש בדה"ב בגמר הוא על מנת למוכרן, דהיינו לפדיי', ופטור, והנה טעם זה השני שייך דוקא בקדשי בדה"ב, משא"כ בקדושת דמים בזה שעומד הוא למזבח שעיקרו לאכילה למזבח ולכהנים, וממילא יש כאן חיוב מעשר מן התורה, אלא יש כאן פטור בשביל טעם הראשון מטעם דהקדש לאו בר חיובא הוא, ונפק"מ בין הטעמים בלאחר שנפדה, רבקדשי בדה"ב כיון שנפקעו מחיוב, שוב אינו חוזר וניעור, משא"כ אם הפטור מטעם שאינו ב"ח, הנה עתה לאחר פדיי' שיש לזה בעלים של הדיוט חייב, והוא מטעם החיוב שנתחייב בשעת הגמר, ולפי"ז אין שייכות דברי ר"ע להמשנה דפאה דשם בקדושת בדה"ב מיירי, משא"כ הכא בעומר יש חיוב דאורייתא, והקדש פטור מטעם שאינו ב"ח במעשר, וכשבאה התבואה לההדיוט חייב במעשר, - וזהו סברת רב כהנא אליבא דר"ע. ו ויבואר לנו דברי התוס' ד"ה אומר היה ר"ע וכו' הוי מצי למיפרך היכי אתי משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל יעוי"ש, ודבריהם לכאורה תמוה טובא, דהלא עיקר חיוב מעשר הוא לאחר פדיי', אבל כשהוא ביד הקדש דאין עליו חיוב מעשר שפיר הוי ממשקה ישראל, והא דאין מביאין מנחות מן הטבל, היינו כשהוא ברשות הדיוט דחל עליו חיוב מעשר, אבל הכא אין עליו חיוב מעשר כשהוא ביד ההקדש, ומצאתי בקר"א שעמד ג"כ בתמיה אתוס', אמנם לפי מה שביארנו בסברת רב כהנא שהוא מן ההכרח לומר כן דסבר דבאמת יש חיוב מעשר גם כשהוא ביד הקדש, דאל"כ אם ביד הקדש פטור, שוב אינו חוזר וניעור להיות חייב, וע"כ דיש על התבואה חיוב מעשר גם כשהוא ביד הקדש, והא דהקדש פטור הוא מפני שאין הקדש בר מעשר, אבל כיון שחל חיוב על התבואה, הנה חיוב זה לא נפקע, ולכן הפודה מחויב לעשר, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' דלפי"ז לא הוי זה ממשקה ישראל, ולזה נקטו התוס' לדבר ברור דהש"ס הי' יכול למיפרן והא לא הוי ממשקה ישראל. ז ואתי שפיר הסוגיא לשיטת הריב"ם דלקוח אחר מירוח חייב, מטעם דהחיוב לא נפקע, - וה"נ לא נפקע החיוב שנתחייבה התבואה במעשר, אבל לשיטת הר"ת דסבר דלקוח אחר מירוח פטור תיקשה מסוגיא זו, ודוחק לומר דחייב מדרבנן, ויתר מסתברא כשיטת הריב"ם, וכמוש"נ. א גמרא, אלא אמר ר' יוחנן תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"ע שלא נתנו מעות אלא לצורך להן, ופירש"י דיותר מעשרון הנצרך לעומר לא קדיש, וממילא לא הוי השאר מירוח הקדש, ולהכי חייב במעשר, ורבנן סברי דכל השלש סאין קדושין, וכולם פטורין ממעשר, והיינו דהעשרון להעומר פטור, מטעם שהקדש אינו בר מעשר, והשאר פטורין, כיון שעומדים לפדיי', והרי הוא כמו שעומד להמכר, והרי הוא כקדשי בדה"ב. ב והנה לפי"ז תצא דין חדש דמי שמקדיש קמה, ונעשה המירוח בהקדשו, דשפיר יכול להביא מזה מנחה, ואין בזה משום משקה ישראל, והיינו כיון דאין כאן חיוב מעשר, מטעם דהקדש פטור, ועל אופן זה לא נאמרה ההלכה דאין מביאין מנחות מן הטבל, משום דזה לא נקרא טבל למעשר, וזהו כמו במנחת העומר, והנה כן הדין בכל המנחות הבאות להקדש באופן זה שהקדיש הקמה, וזהו גם כן הביאור בדברי התנא בתוספתא דמנחות פר"ו, המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות וכו', ומביאין מנחות בטבלן, יעוי"ש, והכוונה דכיון דנתמרח ביד הקדש פטור מן המעשרות, וממילא באה המנחה בטבלן, ולא הוי הכוונה טבל ממש, דלא שייך טבל כיון שפטורה מן המעשרות, וטבל הוא שם המושאל שנראה כעין טבל. ג אבל עדיין תמוה למה שנה התנא כלל הא דמביאין מנחות בטבלן, דהלא ממילא מובן כיון דפטור מן המעשר, ממילא מביאין מזה מנחות, אבל בדברינו דלעיל אתי שפיר, והוא דאעפ"י שידענו דהקדש פטור ממעשר, אמנם כל זה בהקדש בדה"ב שעומד לפדיון, ואין כאן חיוב מעשר מטעם דלא קרינן בזה ואכלת, משא"כ בשהקדיש קמה למנחות, דקרינן בזה ואכלת שפיר יש כאן חיוב מעשר, ורק הקדש פטור מטעם דלא הוי ב"ח, אבל היאך מביאין מזה מנחות הלא בעינן ממשקה ישראל, וכמו שהקשו התוס' לעיל אליבא דרב כהנא וכמו שנתבאר לעיל, להכי בא התנא להודיענו שמביאין מהן מנחות אף על פי שלפי האמת הוא טבל גמור, ורק הקדש פטור מזה, אבל עצם התבואה נתחייבה ואין כאן משקה ישראל, על זה בא התנא לאשמעינן דמביאין מנחות בטבלן אעפ"י שהוא טבל, והטעם בזה דכיון דחידשה תורה במנחת העומר שבאה באופן טבל זה לקרבן מנחה, הרי אנו רואים דטבל כזה התירה תורה לקרבן, וממילא הוקשו כל המנחות למנחת העומר.